מה שהופך את הספר לפיסת חיים מדממת, (אך ללא שפיכות דמים) אשר לך, הקורא, ניתנה הזכות לחוות אותה ביחד עם הדמות הראשית, היא ההרס הנפשי של לאו. אדם שההצלחה והאושר מנסים בכל פעם בחדש לפתוח לו את הדלת כדי שייכנס, והוא מתמהמה, או טורק אותה שוב ושוב.
ספר קטן. 16X11 ס”מ, שיש בו המון, וחבל לך, הקורא, על כל דף שדופדף בחיפזון מתרגש, בלהט הקריאה. את שם הסופר לא תצליחו לבטא בניסיון ראשון, ולצערי איני מצליח לזוכרו בע”פ. ג’אנפרנקו קליגריץ’ הוא השם, ולא להאמין שהספר הזה, שנכתב בשנות ה- 70, נדחה ע”י הוצאות ספרים רבות, עד שהתגלגל לידי הסופרת נטליה גינצבורג. היא המליצה לסופר הצעיר להגיש אותו לתחרות “כתב היד שלא פורסם” ושם הוא זכה במקום הראשון. הספר יצא לאור ב”ספרייה הקטנה” בהוצאת כתר.
הסיפור, על בחור צעיר שמגיע מצפון איטליה לרומא בגיל 30 כדי לחוש את דופק הכרך כגדול ובשום אופן לא להתברגן כמו האחרים, הוא סיפור רגיש על בחור יפה תואר, חכם ומצליח אצל הנשים, שיש לו עבודה כאחד העורכים בעיתון מוכר ברומא, ולא מעט חברים מכל מיני חוגים. כל אלה אמורים להבטיח חיים של אושר וסיפוק, אך אם זה היה קורה – לא היה סיפור.
מה שהופך את הספר לפיסת חיים מדממת, (אך ללא שפיכות דמים) אשר לך, הקורא, ניתנה הזכות לחוות אותה ביחד עם הדמות הראשית, היא ההרס הנפשי של לאו. אדם שההצלחה והאושר מנסים בכל פעם בחדש לפתוח לו את הדלת כדי שייכנס, והוא מתמהמה, או טורק אותה שוב ושוב.
לאו, הדמות הראשית, מספרת לך, הקורא, בגוף ראשון, את אשר היא חווה, כאילו היא מצלמת וידאו המותקנת על כובעה, ומצלמת עבורך את חייה, מה שמזכיר את “מחוברים” הסדרה מ”הוט”. סצנות קטנות, כמעט דוקומנטריות, ניתכות עליך ברציפות, במטר של דיאלוגים ותיאורים, המעוטרים בדימויים ומופרדים בתובנות שאותן הדמות הראשית שמחה לחלוק אתך כל העת:
“מחר תבוא לקחת אותי לקונצרט”, שאלה. שאלתי איזה קונצרט. היא אמרה לי.
“אם את רוצה”, אמרתי.
“מה זאת אומרת אם את רוצה?” קולה נשמע כמו סופת ברד. הגיעה אליי רוח קרה, וניצלתי אותה כדי להרים עוגן.
הקיץ ברומא מתואר בצורה נכוחה, חסרת רחמים. הוא חם, הוא מיוזע, ואם יש מפלט לאנשים זה רק בלילות הארוכים או על חוף הים. במקום שייהנה מה”דולצ’ה ויטה”, ליאו אינו יכול לעשות שקר בנפשו, גם כשהאישה היפה ביותר שהכיר בחייו מתאהבת בו. במקום לנהל אתה רומן, הוא מנהל אתה דו-קרב של כבוד וגאווה, תוך שהוא צועד בעיניים פקוחות בנתיב מוצל, מסוכן ותובעני, הגורם לו לשקוע יותר ויותר, ללא חרטה ובהשלמה מלאה.
במקום אחר מנהל ליאו שיחה עם ידידה מבוגרת, המסבירה לו משהו על יופי ועושר: “היא יפה, יקירי. אנשים יפים תמיד בלתי צפויים. הם יודעים שלא משנה מה יעשו – יסלחו להם”. היא הרימה עוד חצאית מהרצפה:
“אה, כן”, נאנחה, “היופי עדיף גם על העושר, כי היופי, יקירי, לא מסריח אף פעם ממאמץ ומכיבושים, אלא מגיע ישירות מאלוהים, וזה מספיק כדי להפוך אותו לאצילות האנושית האמיתית, אתה לא חושב?”
“עמוק מאד”, השבתי.
בקיצור – שווה-שווה!
הקיץ האחרון בעיר יצא לאור בהוצאת כתר בסדרת “הספרייה הקטנה”.