אתה, הקורא, מבין שזה לא ייגמר טוב כבר בשורה הראשונה של הספר. גיבור הספר אינו מסתיר זאת בפניך. להיפך, הוא משתוקק לספר לך את סיפורו, בקולו, בגוף ראשון. אם תמשיך לקרוא, תחווה לא מעט חוויות ספרותיות שיגרמו לך לעצור, ללכת כמה שורות אחורה ולחזור ולקרוא אותן שוב. מאידך, אולי אינך צריך את כל הסיפור הזה, שמראש נועד לכישלון.
ג’יימס בולדווין, שאותו גיליתי רק השנה, וזהו רק ספרו השני שאני קורא, הוא סופר של דמויות ושל מצבים. העלילה פחות חשובה אצלו, וכשהיא קיימת, היא מתפתחת קדימה ואחורה, ואתה די יודע לאן היא לוקחת אותך כבר בהתחלה. זה לא למקום טוב.
ומה יכול להיות טוב בעולמם של הומוסקסואלים בארה”ב ובאירופה בשנות ה- 60 של המאה הקודמת? מה יכול להיות טוב בחיים של הסתרה ובושה, או גאווה שרק מביאה להרס?
בלילה שמוביל ליום הנורא בחייו, דיוויד, צעיר אמריקאי שמתגורר לפי שעה בצרפת וגיבור “החדר של ג’ובאני”, מגולל את השתלשלות האירועים שהובילו לכך שארוסתו עושה כעת את דרכה חזרה לאמריקה בגפה, וחברו ג’ובאני עומד לקפח את חייו. עד לפני כשנה עוד התגורר באמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לכאורה, עם אב שציפה שייהפך כבר ל”גבר” אמיתי. בצרפת הוא מוצא עצמו מופשט מהמיתוסים האמריקאיים, מתייסר בשאלת זהותו המינית ומתקשה להתמודד עם רגשות האשמה, הבושה והפחד שמשתקים את יכולתו לאהוב.
אני מניח שחייו של הסופר, שהוא שחור והומוסקסואל בעצמו ובילה שנים בצרפת, משתרגים בין שורות הסיפור. אבל הסיבה האמיתית לקרוא את הספר נעוצה בחוויה שיכולת התיאור של הסופר והכניסה החופשית, עמוק-עמוק אל נפשם של הגיבורים תעניק לך, הקורא.
הנה מטעם קטן אחד, כדי שתבין על מה אני מדבר, השורות לקוחות מתוך תיאורו של הסופר את העיר פריז: “ערפילים נצמדו לנהר, ריככו את צבא העצים, ריככו את האבנים, הסתירו את סמטאותיה הפתלתולות ואת מבואותיה הסתומים של העיר, נצמדים כמו קללה לאנשים שישנו מתחת לגשרים…”
החדר של ג’ובאני, הנחשב כיום לקלאסיקה מודרנית, הוא הרומן השני של ג’יימס בולדווין (1987-1924), סופר, משורר, מחזאי ומבקר חברתי חריף, שעסק בכתביו בנושאים מרכזיים ומושתקים הנוגעים לגזע, מיניות והבדלי מעמדות בחברה המערבית. רומן יפהפה זה מובא כאן לראשונה בתרגום מופתי לעברית.
ג’יימס בולדווין היה סופר, מסאי, מחזאי ומשורר ואחד הכותבים הבולטים באמריקה. בולדווין — נכדו של עבד — נולד בהארלם ב-1924. הוא היה הבכור מתשעה אחים ואחיות, וגדל בעוני, במערכת יחסים מורכבת עם אב חורג, מטיף דתי וקפדן. ב-1942 עבר בולדווין לניו ג’רזי, ועבד בתור פועל במסילת הרכבת. ב-1948, בגיל 24, נסע בולדווין לפריז, לדבריו, כדי להימלט בין השאר מהגזענות ומההומופוביה בארצו. בעשר השנים שלאחר מכן נדד בולדווין בין פריז, ניו יורק ואיסטנבול, וכתב שני ספרי מסות ושני רומנים. ב-1953 פרסם את ספרו החשוב הראשון בשרו זאת בהרים, ספר אוטוביוגרפי על נעוריו בהארלם, וזכה לשבחי הביקורת.
בהיות בולדווין הומוסקסואל גלוי, הוא הרבה לדבר בגנות אפליה לרעה על רקע נטייה מינית בארצות הברית. ואולם, אף שביטא בספריו תחושות זעם בולטות בתקופתו, היה תמיד תומך בלתי נלאה באהבה ובאחווה אוניברסלית. הוא פרסם יותר מעשרים יצירות ספרותיות ועיוניות בימי חייו. ב-1987, כשהלך לעולמו ממחלת הסרטן בגיל 63, הוא כבר היה אחד הדוברים החשובים למען שוויון זכויות ואחד הסופרים הקאנונים בארצות הברית.
הפרק הראשון:
אני עומד בחלון הבית הגדול הזה בדרום צרפת עם רדת הלילה, הלילה שיוביל אותי לבוקר הנורא בחיי. אני מחזיק כוסית משקה ביד, ובקבוק ניצב ליד המרפק שלי. אני מתבונן בבבואה שלי בבוהק המאפיל של שמשת החלון. הבבואה שלי גבוהה, אולי דומה יותר לחֵץ. שׂערי הזהוב בוהק. פניי דומים לְפנים שראיתם לא פעם. אבותיי כבשו יבשת, פילסו את דרכם במישורים רצופי מוות, עד שהגיעו לאוקיינוס שהסב את מבטו מאירופה והביט לתוך עָבר אפל יותר.
אולי אני שיכור הבוקר, אבל זה לא יועיל במאום. אני אעלה בכל זאת על הרכבת לפריז. הרכבת תהיה אותה רכבת, האנשים, הנאבקים להשיג נוחוּת, אולי אפילו כבוד עצמי על ספסלי העץ ישרֵי הגב של המחלקה השלישית, יהיו אותם אנשים, ואני אהיה אותו אני. ניסע צפונה דרך אותו נוף כפרי משתנה, כשאנו משאירים מאחורינו את עצי הזית, את הים ואת כל היפעה של שמי הדרום הסוערים ונכנסים לתוך הערפל והגשם של פריז. מישהו יציע לי לחלוק איתו כריך, מישהו יציע לי לגימה של יין, מישהו יבקש ממני גפרור. אנשים יצעדו אנה ואנה במסדרונות שמחוץ לתאים, יסתכלו החוצה דרך החלונות, יסתכלו פנימה, בנו. בכל תחנה יופיעו טירונים במדיהם החומים הרחבים ובכומתותיהם הצבעוניות, יפתחו את דלת התא וישאלו: מלא? כולנו נהנהן, כאילו קשרנו קשר, נחייך רפות זה אל זה בעוד הטירונים מתקדמים לאורך הרכבת. שניים או שלושה מהם ייעצרו בסופו של דבר בפתח התא שלנו, יצעקו זה לעבר זה בקולותיהם הכבדים המחוספסים, ויעשנו את הסיגריות הצבאיות האיומות שלהם. תהיה נערה אחת שתשב מולי ותתהה למה אני לא מפלרטט איתה, ונוכחותם של הטירונים תדרוך את עצביה. הכול יהיה אותו דבר, רק אני אהיה שקט יותר.
וגם הנוף שקט הערב, הנוף הכפרי המשתקף דרך בבואתי שבשמשה. הבית הזה גובל באתר נופש כפרי קטן — שעדיין ריק מאדם כי העונה טרם התחילה. הוא ניצב על גבעה קטנה, אפשר להשקיף ממנו על אורות העיירה ולשמוע ממנו את נהמת הים. הבחורה שלי, הֶלה, ואני שכרנו את הבית לפני כמה חודשים, כשעוד היינו בפריז, על סמך תמונות. עכשיו חלף כבר שבוע מאז שהֶלה נסעה. היא בלב ים כעת, בדרכה חזרה לאמריקה.
בדמיוני אני יכול לראות אותה, אלגנטית מאוד, מתוחה וזוהרת, מוקפת באור הממלא את הבר באונייה הטרנס־אטלנטית, שותה מהר מדי, צוחקת ומסתכלת בגברים. כך פגשתי אותה גם אני לראשונה, בבר בסן־זֶ’רמֶן־דה־פּרֶה. היא שתתה והסתכלה, ולכן מצאה חן בעיניי. אמרתי לעצמי שבטח אפשר לכייף איתה. כך זה התחיל. בעיניי לא הייתה לזה שום משמעות מעבר לכך, וגם עכשיו, למרות הכול, אני לא בטוח שבאמת הייתה לזה אי פעם משמעות רבה יותר מבחינתי. ואני לא חושב שהייתה לזה אי פעם יותר משמעות מבחינתה — לפחות לא עד שנָסעה בפעם ההיא לספרד, וכשהייתה שם, לבדה, התחילה לתהות, אולי, אם חיים של שתייה וצפייה בגברים הם בדיוק מה שהיא רוצה. אבל אז כבר היה מאוחר מדי. אני כבר הייתי עם ג’ובאני. הצעתי לה נישואין לפני שנסעה לספרד, והיא צחקה ואני צחקתי, אבל משום מה הצחוק שלנו רק גרם לדברים להיראות רציניים יותר בעיניי. ביקשתי שוב ושוב, ואז היא אמרה שהיא צריכה לנסוע לאנשהו ולחשוב על זה. ובלילה האחרון ממש היא הייתה כאן — זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה, כשארזה את התיק שלה, אמרתי לה שאהבתי אותה פעם, ושכנעתי את עצמי להאמין בזה. אבל אני תוהה אם באמת אהבתי אותה. חשבתי מן הסתם על הלילות שלנו במיטה, על התוֹם והאמון המוזרים, שלא ישובו לעולם ושהפכו את הלילות האלה לנעימים כל כך, לנטולי כל קשר עם עבר, הווה או כל דבר שעתיד לבוא, נטולי כל קשר בעצם עם חיי מכיוון שלא היה לי צורך כלשהו לקבל עליהם שום אחריות שאינה מכנית לחלוטין. והלילות האלה התרחשו תחת שמיים זרים, בלי אף אחד שמפקח, בלי שום עונשים שנגזרים מהם, והעובדה הזאת הייתה מקור אסוננו, כי מרגע שזכית בחופש, אין דבר פחות נסבל ממנו. אני משער שזאת הייתה הסיבה שהצעתי לה נישואין: רציתי למצוא לעצמי איזה עוגן. אולי זאת הסיבה שבגללה היא החליטה, כשהייתה בספרד, שהיא רוצה להינשא לי. אלא שלרוע המזל אנשים אינם יכולים להמציא את נקודות העגינה שלהם, את אהבותיהם ואת ידידיהם, כשם שאינם יכולים להמציא את הוריהם. החיים נותנים לנו את אלה וגם לוקחים אותם מאיתנו, והקושי הגדול הוא להגיד ‘כן’ לחיים.
כשאמרתי להֶלה שאני אוהב אותה, חשבתי כמובן על הימים שבהם טרם אירע לי שום דבר איום ובלתי הפיך. כשפרשת אהבים הייתה פרשת אהבים ותו לא. עכשיו, החל בלילה הזה, החל בבוקר הבא, לעולם לא אוכל ליהנות עוד מפרשיות אהבים ילדותיות ומרגשות שכאלה — שכשחושבים על כך, אינן אלא סוג נעלה יותר, או לפחות יומרני יותר של אוננות. ולא חשוב בכמה מיטות אני עתיד למצוא את עצמי בין עכשיו לבין המועד שבו אהיה במיטתי האחרונה. אנשים שונים מכדי שאפשר יהיה להתייחס אליהם בקלות כזאת. אני שונה מכדי שאפשר יהיה לסמוך עליי. אלמלא כן, לא הייתי לבד בבית הזה בערב הזה. הֶלה לא הייתה עכשיו בלב ים, וג’ובאני לא היה עומד למות אי־שם בין הלילה הזה לבין הבוקר הבא, תחת להב הגיליוטינה.
אני מתחרט עכשיו — ולא שיש בזה כדי להועיל — על שקר מסוים אחד מבין הרבים שסיפרתי — סיפרתי אותם, חייתי אותם והאמנתי בהם. כוונתי לשקר שסיפרתי לג’ובאני אך מעולם לא הצלחתי לשכנע אותו בו: שלא שכבתי עם שום בחור לפניו. שכבתי, אבל החלטתי שלעולם לא אעשה את זה שוב. יש משהו הזוי בחיזיון שאני מציג עכשיו לעצמי — שרצתי רחוק כל כך, רצתי בקושי רב כל כך, חציתי אפילו אוקיינוס, רק כדי להיתקל שוב בבולדוג שבחצר האחורית שלי, החצר שקָטנה בינתיים והבולדוג שגָדל.
שנים רבות לא חשבתי שוב על הנער ההוא — ג’ואי, אבל הערב אני רואה אותו ברור למדי. זה קרה לפני כמה שנים. הייתי עדיין בשנות העשרה לחיי, הוא היה בערך בגילי, שנה פחות שנה יותר. הוא גם היה נער נחמד מאוד, מהיר וכהה מאוד, ותמיד צחק. זמן מה היה החבר הכי טוב שלי. מאוחר יותר חשבתי שעצם הרעיון שאדם כזה היה יכול להיות החבר הטוב ביותר שלי הוא הוכחה לכך שיש בי איזה כתם נורא ואיום. אז שכחתי אותו. אבל הערב אני רואה אותו טוב מאוד.