מאת: אורי שמש
“אתנה”
כתבה: אורלי קראוס ויינר
הוצאה לאור: סטמצקי
מחיר: 74 ₪.
פעם קראתי על שיטות לעשות מיליון.
שיטה ראשונה: למצוא ערימת זבל ולקנות אותה בפרוטות, לעבד ולמכור אותה בשווי כולל של מיליון.
השיטה השניה: לירוש מאה מיליון, ולאבד אותם כך שישאר מיליון. הסופרת אורלי קראוס וינר בחרה בשיטה השניה. הבסיס לעלילה מתחיל בצורה מופרכת. מדענית מחשבים אומרת לכולם, “זוזו הצידה, אל תפריעו לי ולמשפחתי, ואני לבד( כמו תינוק בראשית התבגרותו), אפתח משהו שמאוד נחוץ למדינת ישראל”.
המשהו הזה ניתן לפיתוח בכל מקום, אבל מדעניתנו מחליטה לפתח אותו דווקא בניו יורק. למה? ככה. אולי כי המילקי זול יותר שם בכמה סנטים, אין הכתוב מסביר. מניסיון אישי בפיתוח תוכנה אומר כי זה שטויות במיץ ( אני עכשיו כותב ביטוי מתוך כעס), בולשיט. כל פיתוחים כאלו הם בצוותים עם משאבים גדולים ובסיעור מוחות. אבל לא נקלקל את הבסיס הרעוע של סיפורנו המפואר.
ומוסדנו מה עושה? מסתובב סביבה כמו שהורה מסתובב סביב תינוקו שמתחיל ללכת. לא רוצה להפריע אבל משגיח. מצחיק ומוזר. לכאן נכנסים שני גיבורנו והעלילה מתגלגלת. פה ושם יורים, שם חוטפים ומחזירים מכות, כמו כל מיני דברים מופרכים אחרים שהאמריקאים הטמבלים, לא מרגישים אפילו. פה יש סטוץ , תבלין של התאהבות אמת וסיום פתטי שבו הצדק מנצח והרעים סובלים, והטובים מגלים את האמת. ולא נוותר גם על אלו שיוצאים ממנה יד ביד וצועדים לעבר השקיעה. ואוו.
הכתיבה שבספר ניתנת להגדרה “מכנית, או גריסת חצץ”, היפה בא, נפגש עם היפה, שותים , אוכלים, לפעמים מתוודים, מדי פעם שוכבים אחד ליד השני, לפעמים עם השני. הכל בשיטת שלושה משפטים לאפיזודה כי יש הרבה מה לעשות.
הקריאה היא גריסת קש וגבבה. ברגע מסויים המופרכות של הסיפור כל כך בלטה שעברתי למצב של קריאה וציפיה בנוסח ” תפתיעי אותי”. מה האבסורד הבא הצפוי לנו. וכמו בספר מהסגנון הישן: יש בסוף שני פרקים שבהם הפלונטרים נפתרים ואני מגלה לכם מהעלילה “המשאית עם הצל”שים מחכה בנחיתה בנתב”ג”. ובא לציון גואל.