המכשפה פטרונלה – דבק הקסם/ סבינה שטדינג/ הוצאת כתר
השורה התחתונה: ילדים שכבר יודעים לקרוא יעדיפו שאתם תקריאו להם את הסיפור רב הקסם, ויביטו בכם בעיניים בורקות מעניין, ובתודה, כשתואילו לפרש להם, פה ושם, את הביטויים הקשים.
סיפורי מכשפות תמיד מרתקים ילדים, בתנאי שלא הצליחו להרוס אותם. את סיפורה של המכשפה פטרונלה שנכתב בגרמנית, התורגמנית חנה לבנת, הצליחה לשמר באופן מלבב. וכך, המפגש בין מכשפה עצבנית (אבל בעצם, טובת לב) המתגוררת בתוך תפוח במרומי העץ ובין התאומים שהגיעו לגור בטחנה הישנה, הופך לעלילה מרתקת שתעניין גם אתכם.
פטרונלה רסק-תפוחים היא מכשפה מסוג מיוחד: כשהיא עולה בסולם אל העץ שלה היא הולכת וקטֵנה. כשהיא מגיעה אל הבית שלה, הנמצא בתוך תפוח, היא כבר קטנה-קטנה. כאן היא נהנית משקט ומשלווה עד שבאחד הימים מגיעים שכנים חדשים: בני משפחת קרנץ, עם התאומים הסקרנים ליה ולואיס. בעזרת קסמים של מכשפות מנסה פטרונלה להבריח את הדיירים החדשים, אבל יום אחד עומדים פתאום הילדים בסלון ביתה.
יש בסיפור, כמו שצריך, רשעים וטובי לב, וכמו שלמדתם מהחיים, המכשפה העצבנית וחסרת הסבלנות דווקא שייכת לטובים.
סבינה שטדינג | תרגום: חנה לבנת
כתר, כנפיים | ספטמבר 2019 | ראשית קריאה, ילדים | 212 עמ’ מודפסים
**
אני טיגריס/רוס קולינס וקרל ניוסון/ הכורסא ומודן
כמה קל יהיה לפעוט הקטן שבחיקכם להיזדהות עם עכבר המתעקש להודיע לכל החיות, רובן יכולות לטרוף אותו על שן אחת, שהוא בכלל לא עכבר, אלא טיגריס?!
הציורים פוערי העיניים של החיות פעורות העיניים, הנדהמות מול חוצפתו של הקטן המכריז על עצמו שהוא חיית טרף אימתנית, אבל הנה, סוף סוף מגיע בעל החיים המקורי, הטיגריס, ובשאגה אחת מנסה ללמד את העכבר לקח שלא ישכח: “לא, אתה אינך טיגריס, אלא אני”, אלא במקום שתרחף נשמתו של העכבר והוא יפרח ביחד אתה, מתעקש הקטנטן אמיץ הלב לשכנע את הטיגריס שהוא, בעצם, עכבר, ושכל החיות האחרות גם הן אינן מה שהם חושבות: השועל הוא בלון, הנחש – בננה, התוכי סוכריה על מקל. עוד זה מנסה להשתכנע, וכבר פורח לו עכברנו ומתיישב על ראשו המזדקר של תנין ענק, כשהוא מודיע לכל: זהו, מעכשיו אינני טיגריס. אני תנין…
שיעור ראשון בפוליטיקה של החיים: אם תתעקש לצעוק שאתה משהו אחד, גם אם הנך משהו אחר, לא תהיה ברירה אלא להתחיל להאמין לך. מצחיק ומומלץ.
**
אפשר להיות הכלב שלכם/ טרוי קאמינגס, הוצאת כתר/כנפיים
בחוץ החושך יורד, רוח קרירה נושבת, ואתם מניחים לזאטוט שלכם להתכרבל בין זרועותיכם מול ספר קריאה. זה הרגע להזכיר לו ולכם כי בחוץ, ממש עכשיו, יש אולי בעל חיים שמחפש לו בית, והוא בודד ועצוב.
זהו ארפי הכלב, המתגורר בקופסת קרטון וכל כך רוצה לעבור לגור עם מישהו. בנ’אדם שיאהב אותו ושהוא, ארפי, יוכל לשמור לו על הבית. הוא מחליט לכתוב מכתבים אל דיירי הרחוב – אל המשפחה הנחמדה עם הילדים, החתול והגינה, אל בעלת האטליז ואפילו אל בעל מגרש הגרוטאות שנראה כועס. לכולם יש תירוצים, וארפי הכלב יישאר בודד ועזוב… רגע, העזרה מגיעה מכיוון מאד בלתי צפוי.
הרעיון מאחורי הספר נוגע ללב, האיורים מרחיבים את הלב ורק עם השפה, לדעתי, קיימת בעיה מסוימת, כי היא כמו נועדה למבוגרים יותר. יש בה התחכמויות שילדים לא יבינו, אבל הוריהם יבינו ועוד איך…
ובכל זאת, טרוי קאמינגס כתב סיפור נוגע ללב ואייר אותו בצבעים שמחים ועגומים חליפות. הסיפור, המסופר כרצף של מכתבים, יגרום לקוראים לרצות לחבק חבר פרוותי וילמד אותם על כוחן של אמפתיה וחמלה. מתאים לילדים בני 6-3.
דף ההסבר שנלווה לספר מוסיף פרטים הקשורים בו:
רונית רוקאס, מו”ל הוצאת כנפיים, בחרה בספר אחרי שהקריאה הראשונה שלה בו הותירה אותה עם תחושות חמלה ושמחה מהולות זו בזו, ועם הכרה, משתאה כמעט, אל מול יכולתו של הסיפור הזה לגעת כך, דרך סיפור תמים כביכול על כלב, בנושאים שספרות הילדים נוטה להתרחק מהם. בעיניה אפשר להתייחס אל הסיפור דרך שני האלמנטים הניכרים בו מיד לעין:
האחד צורני, הבחירה בפורמט של מכתבים, על כל המשתמע מכך – כלומר, פורמט שנעלם בדרכו זו, הקלאסית, מן העולם שלנו; פורמט שילדים, כשהם מתוודעים אליו, אוהבים אותו כל כך ורוצים לנכס לעצמם.
השני, כמובן, הוא אימוץ של כלב, כך כפשוטו, כפי שבא לידי ביטוי גם בתוספת החיצונית שבאה בסופו של הספר: אמצו כלבים, תרמו לעמותות, כל מה שחשוב באמת ביחס שלנו לבעלי חיים.
בקריאה הנוספת מפנה רונית רוקאס, שהיא גם מתרגמת הספר, את תשומת הלב של ההורה הקורא לשני עניינים נוספים, עמוקים יותר. הראשון בולט ואמיץ יותר והוא היכולת לספר סיפור מנקודת מבטו של האחר, זה שנמצא בשוליים, זה שאנחנו נוטים להסיט ממנו את המבט – הכלב כסוג של משל על הומלסים ואפילו על פליטים. האם זה מעמיס משמעות כבדה מדי על סיפור ילדים? זו שאלה שבהחלט כדאי לשאול.
הנושא השני הוא סוגיית הקריאה בספר ילדים: קריאה של מבוגר לעומת קריאה של ילד. מבוגר קורא את הטקסט, הוא עסוק במילים. מפעם לפעם הוא שולח מבט אל האיורים, לרוב זה מבט מהיר שמתקשה להבחין בכל הפרטים. ילד מאזין לסיפור שהמבוגר מקריא לו. בזמן הזה הוא בוחן כל פרט ופרט באיורים. הוא רואה את הדוורית ששולחת את מכתבי הכלב ומביאה לו את התשובות שהוא מקבל. הוא רואה את פניה, את החמלה שהם מביעים, את ההשתתפות שלה בסיפור שלו מתחילתו.
מבוגר שלא יבחין באיורים המלווים את הטקסט יופתע מהפתרון היפה שבסופו. ילדים, לעומת זאת, יבחינו בתהליך כולו.
אפשר להיות הכלב שלכם? מאת טרוי קאמינגס. לא ממוספר. 72 ₪. הוצאת כנפיים וכתר.
**
תמר ואיתמר בין שבילי הכפר/אסנת גואז – כל כך מוצלח…
קראתי את הספר, מעלעל בקצב גובר בין דפיו, וכל העת מתפלל ביני לבין עצמי שלא יתחרבש לי פתאום, אלא יישאר כל כך מוצלח, כל כך בגובה העיניים, כל כך כזה שהפעוט שלכם יבקש שוב ושוב ושוב: “רוצה עוד פעם את תמר ואיתמר…”
הספר, שמתאים לילדים מגיל שנתיים והלאה, משתמש בנוסחה הבדוקה של עלילה חוזרת שוב ושוב, שבה משתנה מרכיב אחד בכל פעם מחדש. האיורים של מטר גב מלאי חן של ילדות, אור וצבע, החריזה משובחת והסיפור כל כך פשוט ומובן, צפוי ומתבקש, ועם זאת מרגש.
תמר ואיתמר פוסעים ומחפשים ירקות שונים. הירקות מזכירים להם דברים אחרים. הכרוב דומה למתקן טיפוס, הגזר את קורת שיווי המשקל, הפלפל המפותל – מגלשה. הם אוספים את הירקות – אחד בכל יום בשבוע – עד לסוף הספר, שם הם עושים מהם סלט טעים. כל כך טעים, שגם לפעוטה שלכם, לא תאמינו, יתחשק לטעום ממנו.
הספר, שנכתב במקור לבתה של אסנת לפני 15 שנה התגלה במקרה בתיק שכוח, ונגאל משתיקתו. אסנת הציעה לבתה, מטר, לאייר את הספר, והתוצאה מלאת חן, יצירתיות ויופי.
ללקק את האצבעות, ולא רק מהסלט!
**
סיפורים לפני השינה לילדות מורדות 2/ א. קוואלו וא. פאווילי/ הוצאת כתר
ספר במתכונת אלבומית, מעוצב היטב ומתורגם מאנגלית, ובו סיפוריהן של עשרות נשים פורצות דרך. בספר 200 ע”מ, וכל סיפור תופס עמוד ומולו איור של הגיבורה. סה”כ 100 דמויות מופת של נשים, חלקן מפורסמות מאד והאחרות מעניינות מאד.
זהו ספר “היסטוריה” עכשווי המוקדש לנשים ש”הגיעו לזה”. ומהו ה”זה” הגדול – לעיתים זה פרסום עולמי, בזכות שירה, משחק או אמנות אחרת. לעיתים – בזכות פעילות חברתית, ספרותית או פוליטית.
וכך שוכנת אנגלה מרקל, ראמ”ש גרמניה, בצד ביונסה, נדיה קומנאץ’ האתלטית בצד מאטה הארי, המרגלת. כולן נשים, כולן “מפורסמות”. בהחלט יש סיבה לקנא בהן, במיוחד אם את ילדה החיה בתוך הסלולארי וחלומך הגדול ביותר הוא… ובכן… להתפרסם, כמובן.
מלבד קורות חיים וטקסט אינפורמטיבי קצר על כל אחת מגיבורות הספר, יש בכל סיפור גם פיסת מידע רכילותית מעוררת עניין בתחילתו. למשל: “פעם היתה ילדה שרצתה להיות בלשית. שמה היה סוניה” – כך על סוניה סוטומאיור, שופטת בית המשפט העליון הלטינית הראשונה בארה”ב. תודו שלא ידעתם. גם אני לא.