כך זה קרה לי ולזוגתי. שנינו פרשנו זמנית מקריאת הספר ואחר כך, מתוך עיקשות שנגרמה בעיקר בשל הרצון להבין מדוע, לעזאזל, החליט מי שהחליט לזכות את אורית אילן בפרס הראשון, המשכנו לקרוא
די מפחידים אותי ספרים שכאלה, אלה שזכו בפרסים. ככל שהפרס יוקרתי יותר – כך סח לי ניסיון החיים שלי אל תוך אוזני – כך תיהנה ממנו פחות, אם בכלל. ובכלל, זה כמה שנים שאני תוהה, ביני לבין עצמי, על הקנוניה הזאת, שעשו בינם לבין עצמם מבקרי הספרים, חוקרי הספרות ומכתירי הסופרים למיניהם. דומה שהקריטריון הראשי למידת זכאותו של ספר זה או אחר להיות מועמד לפרס איננה רק איכותו, עוצמת החוויה וההתרגשות שהוא מעניק לקורא, ועוד כהנה וכהנה, אלא ראשית כל – עד כמה מסובך, אפילו מבולבל הוא. זה מתחיל בפרס ספיר ומסתיים בפרס נובל. הפרסים נאים, הכבוד רב אך הספרים, הו מה רב הצער, בלתי קריאים בעליל!
הדמויות מטופטפות אל תוך העלילה במשורה, טיפין טיפין. הזמנים נעים קדימה ואחורה כשיכורים, המשפטים ארכניים ואינסופיים, לעיתים משפט שמתחיל בראש עמוד אחד אינו מסתיים בסופו של העמוד הבא. בשלב מסוים מרגיש הקורא יותר כמו פותר תשבץ או סודוקו, מאשר כמי שרוצה לחוש חוויה ספרותית, להבין את העלילה, להתרגש ולהגיע אל סוף הספר בשלום.
אורית אילן, מי שכתבה את “אחות לפליאדות” שיצא לאור בהוצאת ידיעת ספרים וזכתה עליו בפרס ספיר לספרות לשנת 2022 הצליחה לסבך היטב את העניינים בספר. גם שמו לא תרם אלא לסיבוך העניינים, כי מה הקשר, לעזאזל, בין הכוכב הנידח, השביעי, בצביר הכוכבים הקרוי על שם שבע האחיות מהמיתולוגיה היוונית ובין… נו… בחורה שהיא עדת ראיה לתאונת דרכים או בחור שאביו היה זה שנהרג באותה התאונה?!
מאידך, ישנן בספר פנינים רבות, המפוזרות בין דפיו. סיטואציות ואולי סצנות ספרותיות קטנות שאיתורן וההתענגות עליהן היו אחת הסיבות שכל כך נהניתי, בסופו של דבר, מקריאתו. אני מזמין אתכם לקרוא דיאלוג בספר, המתפתח במהלך פגישה בין סגן מנהל מחלקת עובר ושב בבנק ובין הלקוחה מיקה, בעמוד 25 והלאה, רק את הדיאלוג הזה, כדי לטעום מעדן ספרותי. להבין כמה יפה הצליחה הסופרת לערב דיאלוג בין “חזק” ל”חלש” שבמהלכו מסתבר שהחזק איננו חזק כמו שהחלש חזק, ביחד עם תיאורי דמויות מוצלחים, המתובלים בעדינות בציניות בריאה, כשכל אלה רוקחים פרק קריאה שכולו הנאה.
עוד דוגמא טובה: הפסקול המוסיקלי שמלווה פרקים העוסקים בדמותו של הבן שנהיה לבחור, זו שעובדת בחנות דיסקים. התיאור המתפתח של יצירה מוסיקלית, בעיקר קלאסית, המלווה את מעשיה של הדמות: רחצה במקלחת, הליכה ברחוב, סידור החנות, שיחה עם לקוחות. האם יתכן בכלל שהסופרת, בנוסף ליכולת הכתיבה שלה, איננה גם נגנית בכלי קלאסי כלשהו? פסנתר, כינור, ואולי צ’לו?
וכך, במסע דילוגים שעורך הקורא בתוך העשור הראשון של המאה ה- 21 שבמהלכו מתרחשת עלילת הספר, תוך שינוי הזמן והגוף שבהם הטקסט נכתב, דילוגים הנעצרים מדי פעם כדי לנסות ולהבין טוב יותר, ולצורך כך יש לחזור אל מה שנקרא כבר ולקראו שוב, ביתר שימת לב, הולכת ונבנית גם החוויה הספרותית.
כך זה קרה לי ולזוגתי. שנינו פרשנו זמנית מקריאת הספר ואחר כך, מתוך עיקשות שנגרמה בעיקר בשל הרצון להבין מדוע, לעזאזל, החליט מי שהחליט לזכות את אורית אילן בפרס הראשון, המשכנו לקרוא ואי שם, כנראה בין עמוד 154 ל- 155 (שם פקעה כריכת הספר ונוצר צורך להדביקה) הצליח הסיפור לרתק אותנו מספיק, כדי שנניח לו לגרור אותנו עמוק אל תוך החוויה הספרותית שהיתה, אני מודה, עזה ביותר.