מאת ציפי שחרור
האמנות לעיתים צובעת מציאות, מעלה אותה על נס, מרימה אותה מתהום הנשייה, מלבישה אותה ופושטת אותה, משנה לה צורות, עוטפת אותה מחלצאות או סחבות, מקרבת, מרחיקה.
אך נדמה כי אלמנט זה כמו נעלם מן המחזה, ואנו מקבלים מחזה היולי – חומר מציאות ראשוני וגולמי שנכתב ללא משוא פנים, וכמו סרט דוקומנטרי שעבר אל הבמה ומביא לצופה משפחה הנאבקת על ירושה שמותיר המת . וכיוון שהבמאי או גם המחזאית לקחו זאת לגמרי אל המציאות, וללא כל רשת הגנה או הסוואה של דמיון ומוטיבים אמנותיים בולטים, נהיה המחזה מציאות קשה נטולת נחמה וחסד.
והם כאילו מביטים לנו בעיניים ואומרים שמה שהיה הוא שיהיה: הסבתא הרודה (רבקה מיכאלי השחקנית ) בבתה עוד בחייה, תמשיך לרדות בנכדתה, תמשיך לסלק ולשנוא גברים, דרך הנכד שנושל מן הצוואה והבית. ואף לא טיפת נחמה. כאב גדול ובור ענק מותירה ההצגה, ועם זאת היא שומרת על עוצמה, והעוצמה היא בדרמה המשפחתית ובתחושת הדה-זא’וו, כאומרת – מי לא עובר זאת, או אני מקווה שאצלנו זה לא יקרה…
אכן מכה בבטן הרכה, המחזה של אגמון. הדמות הראשית היא בחזקת נעלם- האם הבלתי נראית, שמתה כבר בתחילת המחזה, ושני ילדיה משני אבות שונים, וסבתא שרודה בכולם ומחליטה ופוסקת ומן הסתם וודאי גם הכתיבה את הצוואה לבתה בערוב ימיה.
ואם לא די במחלת האם ומותה ושני אחים, שבמלחמה על הבית, נהרסת כל חלקה טובה במערכת יחסים שהייתה, מסתבר כי האבות שהיו להם נטשו אותם בילדותם – כאב על צער על חולי ורוע. ולכן חשתי כי מעט נחמה או סליחה הייתה מרככת את המחזה.
דם סמיך ממים, לא כן ?! ואולי לא…(ראו “האחים קרמזוב” מאת דוסטויבסקי….) ואולי משום כך הוליד הכאב העצום הזה יופי?! כמו צדפה, שבחוליה היא מגדלת בתוכה פנינה, או כפי שכתב אלתרמן… זה היה רע לתפארת… מחזה עוצמתי, וכאמור מכה ישר לתוך הבטן הרכה של המושג הפגיע כל כך ממילא, הקרוי- משפחה.
היורשת
תיאטרון: בית לסין
מחזה: גורן אגמון
בימוי: אלון אופיר
תפאורה” לילי בן נחשון
מוזיקה: שמוליק נויפלד
משתתפים: רבקה מיכאלי, מאי קשת, יניב לוי, נעה בירון, אלירן הרוש.
2 תגובות
אבירם שלומות,
ההתרשמות של ציפי שחרור מההצגה “היורשת” די רחוקה מהמציאות .
קראתי את הביקורת לפני שראיתי את ההצגה ובסיומה לא יצאתי עם “מציאות ללא נחמה וללא רחמים!!”.
אכן מדובר בהצגה שרלוונטית כמעט לכל משפחה אך היא אינה קודרת כפי שמתואר בחוות הדעת שפרסמת ואינה מכה בבטנו של הצופה “הנורמטיבי” כלל ועיקר. את דברי אילו אני מסייג במידה ואחד הצופים עבר טראומה ייחודית ולא הופנה בזמן לקבלת טיפול מונע ונשאר עם נזק תמידי.
הצגה מובנת ברורה ואף מצחיקה, גורמת לצופה “הסביר” הנאה מדרמה משפחתית מלווה בהומר מבית היצור של השחקנית רבקה מיכאלי .
להבדיל מהתיאורים שציינת בין היתר – “מכה בבטן” או העדר רחמים ונחמה , אותם צופים נורמטיבים , שישבו בבית קפה סמוך, נזכרו בתוכנית “ניקוי ראש” בה רבקה מיכאלי הצחיקה את הוריהם . כל אותם שנים לא הפחיתו ממנה את רמת ההומר . גם אני נזכרתי בתום ההצגה במשפט שאמרה רבקה מיכאלי בזהו זה : “כוס אנם בזק”, מה שהותיר בי וברעייתי מכה של בצחוק בבטן . חזרנו לביתנו עם הרגשה נעימה ולא חפשנו נחמה…
גיל אשל
איטו אבירם משיב:
או.קי. ביקורת היא דבר סובייקטיבי. דעתך שונה מדעתה של ציפי, והכל לגיטימי.
גם אני התרשמתי לטובה מחומרי העלילה אבל המחזה נגמר באבחה ובשיא הדרמה ללא סיגור של העלילה. כצופה נותרתי עם סימני שאלה רבים מדי ובתחושת החמצה .
לתדהמתי כל הביקורות האחרות היללו ורק לציפי היה האומץ להצביע על הקשיים במחזה.
רונית ד.