כתבה: רומי אבירם
את הספר המדהים הזה הציעה לי חברתי שישקה, מבית הספר הדמוקרטי באבן יהודה, שקוראת המון. היא גם יודעת שאני מתחילה המון ספרים, מתאכזבת ונוטשת. התחלתי, בהמלצתה, והספר סחף אותי, עד הסוף שהיה מותח, מפיל ומעצבן.
מדוע כל כך נדלקתי? הספר כתוב בגוף ראשון. מספרת אותו קיידנס, נערה שסיפורה מתחיל בסוף גיל הילדות, והעלילה המתפתחת בדומה קצת לסרט, שאותו מגוללת הגיבורה מול הקורא.
מדוע מעצבן? כי הסוף, בלי לקלקל לכם, אינו חד משמעי. הוא מותיר ספקות, ואנחנו מבקשים, במיוחד מהאמריקאים, לייצר לנו אושר. סוף טוב. כמו בסרטים שלהם. מה, זו בקשה מוגזמת?
את הספר כתבה א. לוקהרט במשפטים קצרים וקריאים. מסופר על משפחה בארה”ב שיש לה אי גדול רק שלהם. העלילה מתרכזת בעיקר בחופשות הקיץ, כשכל המשפחה נפגשת על האי. מדבריה של הגיבורה, עולה סיפורה של משפה שבה כולם עשירים, החיים שלהם מושלמים, לכאורה, אבל בעצם לכל אחד יש בעיה. כולם סובלים מסיבה זו או אחרת וההורים רודפי בצע. כולם רוצים לקבל את הירושה של הסבא.
למדתי להכיר את ארבעת הגיבורים בעלילה, שהם ארבעה ילדים במשפחה. קיידנס, ג’וני, גאט ומירן שהם קרובי משפחה ובגיל הנעורים.
הסיפור מסופר מנקודת מבטה של נערה בשם קיידנס סינקלייר אשר מגיעה כל קיץ לאי הפרטי בבעלותו של סבה לא הרחק מניו יורק. הסיפור עוסק בעלילותיהם של ארבעה מדיירי האי. קיידנס, בן דודתה, ג’וני, בת דודתה, מירן ואחיינו של בן הזוג החדש של דודתה (אמא של ג’וני), גאט.
הארבעה מכנים את עצמם “השקרנים” ומבלים באי כל שנה. בקיץ של גיל 15, מתחילה מערכת יחסים רומנטית בין גאט וקיידנס והכל נראה ורוד, עד שקיידנס עוברת תאונה מסתורית שגורמת לה לשכוח את כל הקיץ ולא לחזור לאי בקיץ של גיל 16. קיידנס חוזרת לבסוף לאי בקיץ של גיל 17, נפגשת עם השקרנים ומדברת איתם ודרך כך משיבה לעצמה אט אט את זיכרונותיה.
לקראת סוף השהות על האי, קיידנס מגלה שהתאונה שלה הייתה קשורה בשריפה בבית המרכזי באי. הספר מסתיים בסוף פתוח, המשאיר את הקורא לתהות אם שלושת השקרנים שהופיעו בקיץ של גיל 17 היו רוחות רפאים, או פרי דמיונה של קיידנס.
ובכל זאת, את הספר הזה גמעתי אל תוכי בשלושה ימים. זהו שיא אישי שלי.
פרק ראשון מהספר:
ברוכים הבאים אל משפחת סינקלר הנהדרת. אצלנו אין פשעים. אצלנו אין התמכרויות. אצלנו אין כישלונות מחפירים. אנחנו, בני משפחת סינקלר, כולנו ספורטאים גבוהים ויפים. העושר עובר אצלנו מדור לדור, ואנחנו מצביעים בעד הדמוקרטים. יש לנו חיוך רחב, סנטר רבוע וחבטות הגשה חזקות במגרש הטניס. אמנם הגירושים קרעו לגזרים את הלב שלנו, כך שהוא בקושי ממשיך לפעום, אבל זה לא חשוב. אמנם הכסף בקרנות הנאמנות שלנו הולך ואוזל, אבל גם זה לא חשוב. וגם לא חשוב אם חשבונות שלא שולמו נערמים על הדלפק במטבח, או תרופות מצטברות על השידות ליד המיטות שלנו. ולא חשוב אם מישהו מאיתנו מאוהב נואשות. מאוהב עד כדי כך שממש מתבקש לעשות צעד נואש. אנחנו בני סינקלר. אצלנו אין תלותיות. אצלנו אין טעויות. אנחנו גרים, לפחות בקיץ, על אי פרטי מול חופי מסצ’וסטס. ואולי זה כל מה שאתם צריכים לדעת.