ימי הסגר האלה, אין כמותם מתאימים לסיפור החופשה הזאת, שאותה יכולים גם אתם, קוראים יקרים, לאמץ ללא כל חשש מהידבקות…
יום אחד הבנתי שיותר לא אוכל לטייל כמו שאני אוהב ברחבי העולם. זה קרה כש”גרופון” הציע לי קופון נהדר לסוף שבוע בפראג. המחיר היה אטרקטיבי, המלון היה יותר מסביר והמיקום שלו, במרכז העתיק של העיר היה מפתה. ארוחת הבוקר היתה כלולה, ומכיוון שאני אוהב לאכול ברחוב, ידעתי שאת הארוחות האחרות איהנה לאכול תוך כדי שיטוט ובהייה בחלונות ראווה.
כבר דמיינתי את עצמי פוסע לבדי על מרצפות עתיקות יומין. ידי אוחזת במטרייה, ואחר כך סוגרת אותה, מכיוון שפתותי השלג הקל שנושרים על שערי לוטפים אותו באהבה. המעיל העבה, הנעלים – מסורבלות אך מחממות שמצליחות להאט את מהירות תנועתי לקצב הנכון, המאפשר לי להיטמע בתוך העיר ולהפוך לחלק ממנה…
אלא שאז בדקתי את חשבון הבנק שלי וגיליתי שהאוברדרפט שבו הייתי שרוי אינו מאפשר לי למשוך כסף נוסף. למזלי, כך חשבתי, יש לי כרטיס אשראי, והוא יאפשר לי לפצל את עלות הנסיעה לעשרה תשלומים, מה שיפחית את העלות החודשית לפחות ממאתיים שקלים, שזה כלום. אלא שאז התברר קיבלתי טלפון ממספר חסוי, שהתברר כשיחה מפקידת הבנק שלי. קולה היה רשמי וקודר, בעצם, אולי היה בו קורטוב של שמחה לאיד, כשהודיעה לי שהיא נאלצת להקפיא את כרטיס האשראי, אלא אם כן אמהר ואפקיד בחשבוני, עוד היום, סכום של 20 אלף שקלים.
השבתי לה שאחשוב על זה, ואכן, כל אותו היום הרביתי לחשוב על העניין. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שמכיוון שאין לי כסף לא אוכל להפקיד אותו בבנק. וכך, ללא כרטיס אשראי, נפל גם הרעיון לבלות סופשבוע של רווקים בפראג המושלגת והמעטירה. עד להודעה חדשה, כך הודעתי לעצמי, אני נשאר בארץ.
בימים שלאחר מכן הרביתי לעסוק במשמעות מצבי הפיננסי. כסף אין, וכנראה גם לא יהיה. רצון לטייל בעולם יש, ועוד איך. החלטתי לא לוותר. בשלב הראשון מיהרתי אל המחשב האישי שלי, שהוא קצת איטי, אבל תקין, ונכנסתי ל”מפות גוגל”. העברתי למצב של תצלום אוויר והקלקתי על העיר “פראג”. מה הופתעתי לגלות כי הצ’כים כותבים את שם הבירה שלהם “פראה” ולא פראג. הבטחתי לעצמי לברר את העניין הזה, כשתהיה לכך הזדמנות. עוד גיליתי, שכבר שכחתי היכן בדיוק מצויה הרפובליקה הצ’כית, עמוק בלבה של אירופה, ללא כל מוצא לים.
ראיתי כיצד הכבישים המהירים מתנקזים מכל רחבי אירופה אל העיר שבה בחרתי לבקר, וחשבתי לעצמי כמה נעים יהיה לפסוע בקרוב ממש בתוך הרחובות הסואנים, שהם המשכם הישיר של האוטוסטראדות הארוכות, שאחת מהן מגיעה מנירנברג שבגרמניה, השכנה. זו העיר, כך נזכרתי, שבילדותי למדתי שבה התנהלו המשפטים המפורסמים נגד הפושעים הנאציים. מיד הבטחתי לעצמי שכשאסיים את ביקורי בפראג אקפוץ גם לנירנברג, סתם מתוך סקרנות.
סקרנותי גברה. אף כי מאד רציתי ללמוד עוד על הגיאוגרפיה של צ’כיה, על ההרים הסובבים את פראג ועל שכנותיה, הרי שהגיע הזמן לקפוץ פנימה, לביקור אמיתי בעיר. בעזרת התוויין הנפתי את הדמות הצהבהבה שחיכתה בסבלנות רבה בפינת המסך, כדי שאעשה בה כבר שימוש, אל מעל עיר הבירה, שרחובותיה נפרשו לפני במארג עכבישי צפוף. זו התנדנדה קלות, וכשהטלתי אותה מטה, היא נעלמה בסבך הכבישים. רגע חשך המסך ובמשנהו מצאתי את עצמי עומד בצומת מרכזי בתוך העיר פראג.
לפני ניצבו בניינים מפוארים בני עשר קומות, עטורי צריחים וגגות אדומים. מעלי רשרשו כבלי החשמליות, ותנועת המכוניות ברחוב הראשי הייתה ערנית, אך כלל לא רועשת, כיאות לעיר אירופאית תרבותית. החילותי פוסע לאיטי במעלה המדרכה רחבת הידיים הנושקת לנהר. הנוף האורבני משני צדדי היה מרתק. אנשים נראו פוסעים לכל עבר. היו שמיהרו, היו שנעצרו כדי להשעין מרפקים על גדר הברזל המעוטרת שהפרידה בין המדרכה והנהר. אני התחלתי ללכת בצעדים חיוניים, של מי שיש לו הרבה מה להספיק. חייכתי אל העוברים ושבים ואלה השיבו לי מבט. שמתי לב כי השמיים מעלי תכולים, ורוב הבריות לבשו בגדים קלים, שאינם הולמים את הקור שאותו צפיתי בטרם ביקורי. מאידך, מבטיהם לעברי היו סקרניים מעט, אך בשום אופן לא חטטניים. הבנתי שמבחינתם העובדה שאני לובש מעיל כבד, נעליים מסורבלות, כפפות וכובע גרב אינה מהווה חזיון יוצא דופן. אהבתי את הסובלנות הזו שהם הפגינו כלפיי, ומצב רוחי השתפר אף יותר.
צעדיי לקחו אותי אל מתחת לגשר שחצה את הנהר, ושם המדרכה נהפכה לרציף מרוצף אבנים גסות מעט יותר. אלה גרמו לנעליי להשמיע קול הדהוד קולני ששעשע אותי. ריח קל של קפה עמד באוויר, וחושי נדרכו. במרחק לא רב ממני, בצמוד לארבה עטורת אדניות פורחות, שהיתה קשורה אל הרציף גיליתי שולחנות בית קפה שהסתתרו בין עציצי ענק שספק הסתירו אותם, ספק גילו אותם לעוברים והשבים.
פרגולה לבנה שפסים כתומים נמתחו עליה הגנה על יושבי הקפה מקרני השמש, אף כי נדמה היה שהיושבים מחפשים את השמש, שכן הם התרכזו באותם השולחנות שלא היו מכוסים בפרגולה. עוד מקומות ישיבה היו על המעבורת עצמה, ואני החלטתי שלשם אלך. חלפתי על פני גשרון עץ, ונופפתי בשלום לברכתה של המלצרית, שחיוכה רמז לי כי קלטה את בואי, אולם לא תמהר להטרידני, אלא תניח לי למצוא את מקומי ולהתמקם.
ביליתי שעה קלה ונעימה בבית הקפה. זרמו העכור ירקרק של הנהר משך את עיני. הייתי בתוך פינה בטבע, בלב לבה של העיר בה חשקתי כל כך להיות. לנגד עיני חלפו סירות מנוע, ספינות דיג קטנות וגם מעבורות גדושות תיירים, שחלקם נופפו לי בידיהם ואף צילמו אותי בטלפונים הסלולריים שאותם אחזו בזווית צילום קבועה. נופפתי חזרה בנון שלנטיות, מעשה תושב ותיק המבין את משובות הנפש והתלהבותם המעט קולנית ואף נמהרת של תיירים לרגע. לגמתי מהקפה ונגסתי בשטרודל שהיה עטור בקצפת רכה. טעמו של התפוח התמזג בנעימות הבצק האיכותי. לגימות המשקה התערבבו בפי בעיסה שאותה לעסתי באיטיות, מקפיד ליהנות מכל ביס. איזה פתיח נהדר לביקור מוצלח, שאותו אמשיך מיד אחרי שאקפוץ לחדר השירותים לעשות את צרכיי.
כשחזרתי אל המחשב התחשק לי פתאום לטייל ברחובות הקטנים שאחד מהם הציץ לעברי במיוחד מעברו השני של הנהר. מיהרתי לשם, מדלג על הגשר בפסיעות גסות, ואחרי שחציתי את הרחוב הסואן בזהירות, חומק מהחשמליות המזמזמות, הגעתי לבסוף אל הרחוב הקטן שהסתתר בין גושי הבניינים הגבוהים.
פסעתי מעדנות, מתעכב ליד פתחי הבתים, מציץ במכוניות האירופאיות המשומשות והבוהקות שחנו בצמידות רבה זו לזו, כשהן חולקות את אותה יכולת עירונית מופלאה להצטופף, להסתפק, להימנע מהגזמה ועדיין לשמור על עצמאותן זו בצד זו. דמיתי את פסיעתי ברחוב למי שהולך בתוך קניון עמוק, שהבניינים הם מצוקיו ואבני הכביש הן הנחל שקרע ביניהם את הדרך. בהמשך משכו את תשומת לבי כמה עצים שהסתירו חלקית חלקת דשא קטנה. היתה זו גינה ציבורית נעלמת, שרק חדי עין או תושבי פראג מכירים, ככל הנראה, והיא לא נועדה בשום פנים ואופן לתיירים אקראיים, כאלה הגודשים את המעבורות שעל הנהר.
אולם אני, מוצלח שכמותי, מצאתי את פנינת הטבע הזעירה וכעת נעצרתי, מעט המום, למראה האישה שישבה על ספסל העץ, תיק הבד הלבן מוטל לצידה, משקפיה על שערה הבהיר, שהיה גזוז בתבנית קארה נמרצת. היא היתה בהחלט מבוגרת, אבל יותר משהיתה מבוגרת היתה נאה. גם חיוכה הידידותי היה מתעניין יותר משהיה ידידותי. היה זה חיוך רב משמעות, שעוד לא ירדתי לטיבו. ייתכן והיא טועה לחשוב שאנו ידידים ותיקים. בעצם, האם היה בה משהו מוכר, או אולי ייחודי. משהו שאני זיהיתי כמוכר לי?
צעדתי לעברה בהיסוס, ואף הבטתי לאחור, תוהה שמא לא אלי היא מחייכת. לא היה איש מאחור. חיוכה של האישה היה מיועד לי, ורק לי. נעצרתי למולה, דואג לשמור על מרווח מספק שמעיד על כללי הטקס, ועל כך שאני מודע לפרטיותה, ומבטי שאל: אנחנו מכירים?
“אני לא מכאן”, מיהרתי להבהיר, בעודי נאנח קלות ומתיישב לשמאלה בהסבה קלה ימינה. “אבל אני מעריך את הזמנתך האדיבה”.
“גם אני לא מכאן”, היא הפתיעה אותי בתשובתה. “אני אוסטרלית”.
“הו, עוד ארץ שמעולם לא הייתי בה”, צחקתי , לא מהסס להסגיר פן פרובינציאלי באישיותי. “אבל יש לי תכניות”…
“הו, תכניות, תכניות, אנחנו מתכננים תכניות, והחיים שלנו מתכננים תכנית משלהם, שונה לגמרי”.
אהבתי את הנימה הפילוסופית שבה השיבה, ובכך הפכה אותי באחת לסוג של ידיד, החולק אתה את תובנות החיים.
“אז מה את עושה כאן?” שאלתי בסתמיות, אבל נימת דיבורי הידידותית חיפתה על השאלה שבטעות יכולה היתה להיחשב תוקפנית מעט.
“מטיילת. ממש כמוך.”
“כמוני? כלומר… כמוני-כמוני?” התחדד קולי.
היא הנהנה, וסנטרה כמעט ונגע בחזה. “סודך הוא סודי”.
“כלומר… אין כסף?” העזתי להמשיך, בוחן אותה בזהירות לפני שאחלק את סודי עמה, “ואז אל המחשב, וגוגל, ומשם בעזרת המפה…”
“בדיוק!” החמיאה לי. “אבל ישר זיהיתי אותך. כנראה שיש לנו, מטיילי המפות של גוגל, מאפיינים שבולטים ומוכרים רק לנו”.
**
נעצור כאן, ידידי הקורא. כי כל מה שעשינו יחד בפראג, ידידתי גרטה (כן, זהו שמה) ואני, אשמור לפעם אחרת. אבל אני מבטיח לחלוק עמך את חוויותיי, ובהבטחתי אעמוד.
תגובה אחת
חחח הזיה מדליקה