מאת: צוות התרשמות
צילום: גדי דגון
אוהד נהרין חוזר לסוזן דלל עם “שלוש” שיצר ללהקת בת־שבע ב-2005 – יצירה קנונית שתוארה על ידי בנז’מין מילפייה כאחת היצירות המסקרנות שהציג בשנותיו כמנהל האמנותי של בלט האופרה בפריז.
אנו צפינו במופע לפני כמה שנים, וזו היתה חווית צפייה חזקה במיוחד. משהו התחבר כל כך טוב בין התפאורה הנקייה, המפתיעה בעוצמתה, המוסיקה האלקטרונית החורקנית והרקדנים עם היכולות המוכחות כל כך, עם הכוריאוגרפיה שהיה להם את החופש לקחת אותה הלאה, אל הפרשנות האישית שלהם. משהו שהפך את הכל למקשה אחת קוהרנטית ומרגשת.
במופע יש 11 רקדנים, תמיד על הבמה, תמיד נוכחים, תמיד זמינים. אם רוקדים בזוגות – מתיישבת אחת הבנות מאחור וממתינה. תורה עוד יגיע. שש נשים וחמישה גברים בלבוש מעוצב אך פשוט, שיש בו ניואנסים קטנים המקנים אופי ייחודי לכל רקדנית, ועם זאת שומר את אותה החזות לאורך כל המופע. הגוונים הם של שחור וללא קישוטים, זרועות ורגליים חשופים. רצפת המחול וקירות הבמה הסינמסקופית צבועים בירוק בהיר, ספסל ארוך כמו צף בפאתי הבמה.
וגם אם הזדקרה יותר מגבה אחת בשאלה, כשנשמעו היצירות המוכרות מדי מתוך “מלחמת הכוכבים” ו”אודיסאה בחלל”, ועוד בביצוע אלקטרוני, הרי ששילובן המוכר, הסוחף והעוצמתי ביחד עם הכוראוגרפיה, בתוך החלל הירקרק ועל הבמה הכל כך פתוחה, העניק למופע את יופיו המיוחד.
“הורה” היא בועת ירוק-עד מחוץ לזמן ולמקום. הירוק הוא טבעי וסינתטי, קבוע ומשתנה כל העת, והגופים, בראשיתיים ועתידניים בו בזמן, מבקשים להגות שפה חדשה מתוך ציטוטים מוכרים אך גם מאוד מתרחקים מהם. הם אוצרים בגופם את היופי שבמאבק לשמור על נפרדות בתוך הביחד, יוצרים פולקלור עתידני תוך כתיבת קוד תנועתי חדש, ואז פורמים את הקוד למען חקירה של טריטוריות תנועתיות שמשתוקקות להתגלות.
המוסיקה האלקטרונית, להוציא קטע קצר מאת איקדה, היא בעיבודו של המוסיקאי היפני איסאו טומיטה ליצירות מוסיקליות של מלחינים מוכרים כגון שטראוס, ראוול, צ’ארלס הובס, דביוסי ומזורסקי, ובביצועו של טומיטה.
כלי הנגינה של טומיטה הוא הסינתיסייזר ועליו הוא אומר:
“כלי נגינה חשמליים ומוסיקה אלקטרונית הם תופעה של חמישים השנים האחרונות. הופעתו של הסינתיסייזר הראשון הביאה עמה הבטחה לתוספת רבת ערך לפלטת הצבעים של המוסיקאים. התוספת החשמלית לצליל יוצרת לא רק מילון צלילים מוסיקליים חדשים לגמרי ורעיונות אחרים לארגון הצלילים, אלא גם אפשרות לתזמור חדש. דמיינו לכם אמן שלא רק ממציא ציור מסוג חדש אלא גם מתעקש ליצור פיגמנטים ומברשות שונים בתכלית.”
עריכה ועיצוב פסקול: מקסים וואראט
עיצוב במה ותאורה: במבי
את הספסל עיצב וייצר אמיר רווה
תלבושות: אנה מירקין- 11 תלבושות שונות, לכל רקדן תלבושת המעוצבת אישית עבורו והמכנה המשותף בין כולן הוא הצבע הכהה והמרקם.
לוח ההופעות
“הורה” מאת אוהד נהרין
יום ראשון, 5 בפברואר | 21:00
יום שני, 6 בפברואר | 21:00
יום שלישי, 7 בפברואר | 19:00
יום רביעי, 8 בפברואר | 19:00
בביצוע רקדני הלהקה
משך המופע: כ-60 דקות ללא הפסקה
מחיר כרטיס באולם 175₪ מחיר כרטיס ביציע 120₪.
תגובה אחת
״צ’ארלס הובס ומזורסקי״. אין לך מושג איך אומרים ואיך כותבים את השמות האלה, הא? כי אתה לא מכיר את המלחינים האלה. אבל זה לא הפריע לך לכתוב מבלי לבדוק – כדי שהכינוי ׳חלטוריסט׳ יתאים יותר.
גיורא
איטו אבירם מעיר:
לקחתי ברצינות את הערתך.
ראשית, בדקתי, ואכן, את המלחין צ’ארלס אייבס האמריקני לא הכרתי. לעומת זאת, את מזורסקי (מוסורגסקי, לפי וויקיפדיה) אני מכיר עוד מילדותי, בזכות אבא שלי, חובב מוסיקה קלאסית, ולא רק מהעיבוד של רוול ל”תמונות בתערוכה” המקורי שלו. למיטב זכרוני כך נהגו לכנות ברדיו את שמו של המלחין הרוסי: “מזורסקי”.
מקורן של שתי הטעויות בעובדה שסמכתי על הקומוניקט שקיבלתי מיח”צ בת שבע, שבו הם פירטו את שמות הקטעים. כנראה שבעניין הזה טעיתי.