רומי אבירם וענבר ברגמן הגיעו ביום הגשום ביותר של החורף לסוזן דלל כדי לצפות במופע המחול “הורה” של אוהד נהרין. את התרשמויותיהן, המיוחדות במינן, הן פורסות כאן.
אני זוכרת שהרגעים הראשונים של מופע המחול “הורה” היו רגעים מיוחדים במינם. הרגשתי נשאבת בדמיוני, לתוך סיפורי חברות, קנאות, אהבות. בצדם באו רגעים בהם חשבתי על האודישן שיש לי בעוד כמה ימים ועל החלון בבית שנראה לי שהשארתי פתוח, והרי כל כך גשום… וכך הפקרתי את עצמי לשעה של זליגה לתוך עולם סוער בפני עצמו, מבפנים, חורף.
בהמשך היו רגעים שדווקא הרקדנים הביטו בי מכיוון הבמה, מבטם היה עמוק ומכוון, כאילו אני הייתי המופע ולא הם. הרגשתי טיפשית, משונה, צופה באנשים מפזזים על במה כשבחוץ העולם ממטיר את דמעותיו.
הם המשיכו להביט כך עוד כמה שניות, שכנעו אותי שככה זה נכון. שזוהי אומנות. פעם את המביטה ופעם אחרת האמנות מביטה בך. בשני המקרים את חשופה לגמרי.
**
עוד לפני שהכל התחיל, כשהייתי מדלגת עם חברתי בין השלוליות ברחוב שבאזי המוצף, בכיוון סוזן דלל, חשבתי לעצמי בעודי נאבקת ברוח האיתנה שהפכה את המטריה השחורה והמשעממת שלי על פניה: “איך עדיין לא המציאו הגנה טובה יותר ממטריה?!” לידי פסעה ענברי, בת הזוג הנאמנה שלי להרפתקאות התרבות שאני מציעה לה.
אל הדרך לצפייה ב”הורה” מאת אוהד נהרין, בביצוע של להקת בת שבע, בסוזן דלל יצאנו שתינו, מרוגשות מלב השרון לא פחות מארבע שעות לפני השעה המיועדת, 21:00 בערב. היינו למודות ניסיון מהפעם הקודמת בה מצאנו את עצמנו עומדות בשעה 21:05 מול דלת הכניסה לאולם המופע, שהיתה נעולה בפנינו בעוד אנו נותרות, זנוחות, בחוץ. “אין כניסת מאחרים, סליחה.” אמר השומר בטון מתנצל וכאוב. הוא, מצידו, הרי מדקלם את המשפט פעמים רבות, ערב ערב, ואם זה היה תלוי בו באופן אישי, בוודאי היה מכניס אותנו.
“הפעם נקים שם אוהל! שום סיכוי שנאחר!” קבענו.
זוכרות את יום שני של פברואר המאוד חורפי הזה, היום של “סערת ברברה”, כפי שכונה מזג האוויר בתקשורת? כשלא רציתן לדרוך צעד אחד ברחוב הסוער והפרוע? אותו יום היה יום ההופעה.
אך אנו לא ויתרנו. נסענו לתל אביב כשהאוטו משתקשק ברוח, כמו מנסה להעיף אותנו החוצה ממנו. ענבר נהגה נפלא, בין אדי מנועים ונתזי מים, רמזורים שרובם אינם פועלים, והפסקת חשמל בכל יפו.
דווקא ימים שכאלה אני אוהבת במיוחד. מתרגשת לנשום את פקעת האוויר הקפואה. ככל שהיום גשום ואפלולי, ככה ליבי פועם ביותר התרגשות, בצפייה להרפתקה. שני מעילים וכובע צמר! אומרות שאני מגזימה אבל לי תמיד חמים ונעים. שעה ורבע נסיעה ואז חנינו. השעה היתה שש ורבע.
שבוע לפני אמרתי לענבר שממש מתחשק לי המבורגר. תקופה ארוכה שלא אכלתי בשר והחלטתי שזה הרגע. וכך מצאנו את עצמנו זוללות המבורגרים מענגים במקום מדליק על לילנבלום, שנקרא “ויטרינה“. ההליכה למסעדה הייתה מלבבת. צעדנו ברחובות חשוכים לגמרי, בעוד הגשם ממתין בסבלנות עד שנגיע אבל מרגע שהתברר לו שאנו כבר בפנים, לועסות מרקחת מענגת של טעמים פשוטים אך מספקים – הוא מיהר לחדש את מופע האימים שלו.
ישבתי כשפניי אל החלון הגדול, מהעבר השני אנשים נאבקים במטריותיהם, נרטבים עד לשד עצמותיהם. יכולתי להישבע שבאוויר נשר לו פתית אושר קטן. לוחש בהתפעמות “סוף סוף חורף”. אגב, לא ויתרנו על גלידה, כי לא יכולנו לסרב לליקוק קריר כשבחוץ משתולל. “אוטלו” נקרא המקום. היה טעים, אין מה להגיד.
“רק שבסוף שלא נאחר שוב!” ענבר קפצה, נזכרת, וכך יצאנו חצי שעה לפני פתיחת הדלתות, הליכה של עשר דקות הפכה למחול משוגע עם הגשם, נגד הגשם, מתערבלות עם הרוח ומתפקעות בצחוק משוגע.
הגענו חצי שעה אחרי, לידינו עומדים בכניסה לאולם עשרות אנשים לבושים כמו בארצות הצפון. מחככים יד ביד, לשווא. הקור קיצוני, הדלתות טרם נפתחו. כמה דקות לאחר מכן כבר הופתעתי לגלות שכל האולם התמלא. היו שם בני אדם מכל הגילאים, ילדות , נערות, בחורים, סבא וסבתא, הורים, אנשים צעירים ומסקרנים. כולם שלפו עצמם מהבית החם והתייצבו, בשעה המדויקת ולא דקה אחרי, לצפות במופע, האחד שכמובן יהיה נפלא.
ואכן היה נפלא, אך לא לכל אורכו. ההתחלה הייתה מנוכרת, דממה. היו בקהל שנזכרו להשתעל בדקות הארוכות בהן שום צליל לא נשמע מלבד לחישת מגע רגליהן של הרקדניות על הבמה הירוקה. האווירה באולם היתה חמה, והרגשתי בטוחה להיחשף ככה איתו. שהרקדנים החצי ערומים יפשיטו אותנו, משכבותינו העוטפות.
בשיחתנו המסכמת, בעודנו נאבקות ברוח וממהרות למקום המפלט, האוטו הסגור, החלטנו, ענבר ואני, שההרפתקה הייתה נהדרת. המופע היה מיוחד וסיפר לנו בדרכו על החורף שבפנים והזה שבחוץ. כשהגענו התברר כי בבית הייתה הפסקת חשמל, אבל אור נרות קידם את פנינו, ואולי ככה הייתי מתארת את המופע: “הורה” מופע לאור נרות בעולם מנוכר וחשוך.
מחול של אינטימיות, מגעים וכוח
(זוהי התרשמותה של ענבר ברגמן)
“מסע התבגרות”, תחילה בודדים, כל אחד פועל לבד כמעט בתוך הקבוצה.
יש נקודות השקה, אינטראקציות, אפילו תנועות זהות בקרב רקדנים שונים אבל אין הכרה ביניהם
אין התייחסות למגדר,
אין מוזיקה רציפה,
אין סיפור,
מוזיקה סינטטית, מנוכרת אבל לרגעים מוכרת, בהתחלה רק בהוויה – מוזיקה שמזכירה משחקי מחשב.
בהמשך המופע רפרנסים למשחקים או סרטים ספציפיים (ממלחמת הכוכבים), המוזיקה מוכרת-לא-מוכרת, מייצרת נקודות הזדהות, עוגן, היאחזות בכאוס.
בהמשך יש שינוי באווירה ובמוזיקה,
גם משחקי תאורה.
פתאום מוזיקה קלאסית דרמטית או מוזיקה יפנית (שגם מרגישה מסרט אולי מ”קיל ביל”?) והתייחסות למגדר.
נשים ככוח מול גברים ככוח,
נשים צועקות,
ואז נשים וגברים זוגות זוגות.
פתאום יש להם זהות, עצמי.
הפרצופים שלמדנו להכיר ולזהות במשך כמעט שעה מקבלים מימד נוסף של אישיות, של מגדר.
יש משחק, יש מימיקה וקול. זה מרגיש אישי לשמוע אותם צוחקים אחרי חצי שעה של דממה.
ככל שהמופע מתקדם המודעות לאחר, לכל דמות רקדן, הולכת וגדלה (ולרגע אחד הם כולם מביטים בנו ומודעים אלינו כאילו אנחנו המופע), והמוזיקה הולכת אחורה בזמן (כמעט לגמרי, בסוף כן יש חזרה למוזיקה סינטטית, כמו רגרסיה). חוויה מבלבלת, אינטנסיבית.
רגעים שרציתי שיגמר, היו רגעים שרציתי עוד מהם, כשהם פעלו כאנסמבל, כשהיה קשר, תיאום, הלימה ביניהם.
מגעים מעוררים שאלות של אינטימיות, וגם הלבוש. נראה בבירור שהרקדנים והרקדניות לבושים תחתונים ולא בגד גוף, הבד שונה ומרגיש אינטימי יותר, כמו הרגעים שבהם יש מגע צמוד פתאום של גוף לגוף, מגע נדיר יחסית במופע הזה. מעורר אי נוחות וסקרנות מסוימת.”