כיף לצחוק!
זה בריא, מעורר תיאבון, מפיג בדידות ודיכאון, וכשזה קורה על במת התיאטרון הרפרטוארי התוצאה נפלאה. וזה קורה כאן במחוזותינו בתיאטרון ישראלי בזכות המחזה האיטלקי “משרתם של שני אדונים” מאת קרלו גולדוני, שאת הנוסח העברי כתב מחזאי לא פחות מוכשר ממנו, ניסים אלוני. והחגיגה מושלמת.
על השחקן הראשי והבמאי שרקם מלאכת מחשבת עוד אתייחס, אך לפני, סיפור המחזה: משרת צעיר, ערמומי, חינני, היפראקטיבי ורעב מוצא עצמו בעל כורכו משרת שני אדונים, שלכאורה אינם מכירים זה את זה, אך מסתבר כי יש ביניהם קשר הדוק. ואכן אחד מאדוניו הוא המאהב שיצא לחפש את אהובתו, ואדונו השני של המשרת, שהיא גברת המחופשת לאחיה המת. וכיון ששניהם מתאחסנים באותו מלון מבלי לדעת זה מנוכחותו של זה במלון, הם מעסיקים אותו משרת ומאותו רגע אנו זוכים בקומדיה דל’ארטה טיפוסית.
כדי לשרוד ולהתפרנס הוא משרת את שניהם אך עליו להערים עליהם ולהמציא בדיות ושקרים, לספר סיפורים ומיני המצאות ולהיות לא פעם גם סוג של ליצן . מה שהופך לקומדיה של טעויות משעשעת ורציניות כאחת, ופרצי הצחוק באולם לדעתי הדהדו עד הרחוב וזאת גם הודות לעבודת הבימוי של אודי בן משה, מי שבקרוב יהיה למנהל האמנותי של החאן .
אודי בן משה מביים באופן שונה ואחר את “משרתם של שני האדונים” ממה שזכור לי מגרסאות קודמות כששמואל וילוז’ני ודרור קרן גילמו את התפקיד.
המשרת של אודי בן משה אותו מגלם השחקן יניב ביטון הוא ספק ישראלי /איטלקי/ ים תיכוני שלא עושה חשבון לשום ז’אנר ונראה כי אינו מנסה להיות מסווג לשום סוגה תיאטרלית אחת. הוא נע בין כל הסגנונות, הוא פשוט ומתוחכם, הוא גיבור ופחדן, הוא איש רחוב נוכל ופתי מטופש ועוד. הוא מלהטט בין הטיפוסים עד שלא ניתן כלל לשייכו לשום ארכיטיפ תיאטרלי טיפוסי. הוא לא ניתן להגדרה וזה מצוין. כך הוא יכול לרקוד על כמה חתונות ולהערים על כל מה שנקרה בדרכו ולשרוד. וזאת בהחלט גם הודות לכשרון המופלא של השחקן הראשי יניב ביטון.
ככלל, יש לציין את הליהוק המושלם, התפאורה המינימליסטית המתוחכמת. משרתם של שני האדונים הוא לדעתי אחד מפסגות ההצלחה של תיאטרון בית לסין שלא חדל להפתיע.
הצגה מומלצת.