Image default
מעניין סרטים

האם כדאי לצפות בסרט הצרפתי “משפחת בהפתעה” – שתי דעות.

צפה והתבאס: דב מאור

 

אז  ככה: לפני שנים ראינו את: “ברוכים הבאים לצפון”  בקולנוע כוכב ברמת השרון. היה שוס אמיתי. מרענן, מצחיק, אמיתי. יצאנו עם חיוך מים אל ים.

“משפחה בהפתעה” מנסה לחזור על אותה נוסחה- לצחוק על הצפוניים עם המבטא המשונה. וזה  לא  עובד.

כי : עלילה =על הפנים

השחקנים : מתבז(בז)ים

צחוקים : יש , אבל בלחץ. רעייתי סיכמה ואמרה שזה לא.

מתאים ל: מי שלא ראה את הקודם (ראה למעלה) וגם אז- תראו את הקודם

גימיק: לצחוק על הדבילים מצפון צרפת (הילידים שמדברים בשפת ה” שטי”) . דני בון נולד שם.

אז מותר לו.

מה  נשאר : ללכת לסרטי  משפחה  אחרים ( “המשפחה שלי “, פתאום משפחה” או “האחים SISTERS  ( גם משפחה  – לא? ) ” או ב- VOD לחפש את “ברוכים הבאים לצפון”.

**

צפה ונהנה: אייל שמי

 

דני בון שהוא הרוח החיה בסרט ( תסריט, בימוי, הפקה והתפקיד הראשי)  משחק בתפקיד מעצב הצמרת ולנטין ברנט. יחד עם אשתו קונסטנט הם יוצרים רהיטים מגוחכים אך “נחשבים”. הם גרים בבית מעוצב למופת, חייהם עמוסים ומלאים בחשיבות עצמית. הזוג נמצא בהכנות לתערוכה חשובה שבסיומה, אם הכל יעבור בשלום, הם צפויים לחתום על חוזה שיווק עם חברה אמריקאית גדולה.

באותה שעה, בכפר נידח אי שם בצפון צרפת, מתכוננת אימו של המעצב הנודע ליום הולדתה ה – 80. בנה הבכור, הלוזר האולטימטיבי, אשר גר לצידה בכפר, הבטיח לה שהם עומדים לחגוג את יום ההולדת שלה במסגרת המשפחה, יחד עם ולנטיין בפריז, אלא שולנטיין ה”מעצב הנודע” לא מודע לתוכנית.

במשך שנים וולנטיין בנה לעצמו תדמית פלצנית פריזאית והקפיד להזכיר שהוא יתום בכל הזדמנות. בני המשפחה מגיעים במפתיע למסיבה בפריז, אבל המסיבה אינה יום ההולדת של האימא אלא היום הראשון לתצוגה המפונפנת של וולנטיין וקונסטנס. מכאן הסדר העולמי מתחיל להשתבש כאשר הזהות החקלאית פולשת לתוך העולם הקר של פריז.

הוסיפו לכך מכה בראשו של וולנטיין שגורמת לו לאבד את הזכרון לכלמה שקרה מאז גיל 16 אשר מעמידה במבחן את האהבה של אשתו קונסטנס. טוב זה לא הכל כיוון שבגיל  16 ניהלו וולנטין וגיסתו היום רומן לוהט שלא היה ידוע לאיש, מה שמסבך יותר את כל המעורבים.

 

מעבר לקומדיה מטורפת שלעיתים נגררת לאינפנטיליות נסלחת. יש כאן ביקורת על החברה הפריזאית הקרה והמתנשאת ששכחה מאיפה היא באה. הביקורת קוראת לפריזאים לחזור למקורות שלהם ליסודות, לאנושיות ואולי הכי חשוב לאמת שלהם. האמת שתמיד ידעה לעצב תרבות מיוחדת שבזה למראית עין ולהסתרת האנושיות של החיים הפוך מהנהוג לדוגמא בתרבות האמריקאית השנואה על הצרפתים.

ומה יותר צרפתי מאשר לסיים את הסרט בשיר ערגה מיני ובוטה, אשר כאן הוא נשמע רומנטי ומרגש אשר מבוצע על ידי הסבא בן  ה 80+ לאשתו המתמוגגת ובפני המשפחה והחברים. הצופים אגב, יכולים להשתתף במחווה כיוון שהמילים מופיעות על המסך בסגנון קריוקי.

ויו לה פראנס! אגב, הסרט מוקדש לזכרו של הזמר ג’וני האלידיי, שהיה חברו של דני בון וזה השיר שסוגר את הסרט.

אולי תאהב\י גם:

ספר לדרך: “כנפיים שחורות למלאך שלי” בסגנון “בוני וקלייד”

איטו אבירם

לינה בדקה ה-90 בערבה ובדרך לאילת- הזמנת צימרים ברגע האחרון

איטו אבירם

“פיניטה לה קומדיה” – סרט ישראלי חדש, או ניסוי קולנועי מוזר?

איטו אבירם

הגב לפוסט