“דיאלוג בחשכה” במוזיאון הילדים בחולון – חוויה מאירת עיניים לכל המשפחה

שבעה ימים בשבוע, מספר פעמים מדי יום, ניתנת למבקרי מוזיאון הילדים בחולון האפשרות יוצאת-הדופן להרגיש לשעה קלה איך זה להיות נטול מאור עיניים. להיות עיוור. לשוטט בחושך צלמוות חסרי אונים, שלוחי ידיים, אחוזים ילד בזרועות הוריו, או להיפך, ואפילו להעיז וליהנות מכך. הכל תודות לחוויה יוצאת הדופן שמעניק לכם מוזיאון הילדים במסגרת “דיאלוג בחשכה”, סיור המתקיים בחושך מוחלט ומודרך ע”י מדריכים עיוורים.

היינו הורה אחד וזוג ילדים גדולים מגיל 9 (תנאי המעבר אל סף החושך), וביחד עם עוד משפחה בת 4 נפשות עמדנו לפני הדלת שהנה תיפתח, ותשאב אותנו פנימה, אל עולם החשכה המוחלטת. ומכיוון שהגענו חצי שעה לפני הזמן, הספקנו ליהנות מהמדשאות הנאות של מוזיאון הילדים, מהקפיטריה שיש בה משחקי מבוך, ופיתויים כגון ממתקים וחטיפים, אבל אין בה קפה ראוי לשמו להורים. בשעת הצהרים האביבית שבה הגענו נראה המוזיאון גדול וכמות אורחיו קטנה, וזה עדיף על פני הצפיפות המזוהה בדרך כלל עם ביקור במוזיאונים. כנראה, תודות לעובדה שבמוזיאון הילדים בחולון ניתן לבקר רק בהזמנה טלפונית מראש!

אחרי שהשארנו את כל התיקים ב”לוקר” וקיבלנו מפתח, שמענו מילות הסבר קצרות שעיקרן היה: למרות החושך המוחלט הביקור בטוח לחלוטין. המדריך שלכם יהיה עיוור או כבד שמיעה, והוא ידאג לכם. בכל שלב תוכלו לעזוב את החושך ולחזור לאור בתוך שניות ספורות, באם תילחצו אתם או ילדיכם ותחפצו בכך. חוויה נעימה!

הדלת נפתחה, ואנחנו הלכנו בתוך פרוזדור קצר, שתחילתו אור וסופו כמעט חשכה מוחלטת. מתוך דלת נוספת בקע קולו הגברי של המדריך, שהושיט יד והזמין אותנו בידידות רבה לפסוע ללא חשש פנימה. המדריך, פייסל שמו, שפע ביטחון והרבה לעודד אותנו לצעוד הלאה, אל תוך השחור המתעצם, עד שמצאנו את עצמנו עומדים, צמודים זה לזה, חסרי אונים, נטולי החוש החשוב ביותר שלנו (כפי שהתרגלנו לחשוב), מחכים להנחיות נוספות.

פייסל הוא ערבי ישראלי מירושליים. העברית שלו עסיסית אם כי לא נטולת מבטא. הוא חברותי מאד, מרבה להחמיא לקבוצה ומעודד את המהססים במילים מרגיעות ובביטויים חמים שהוא מרבה לחזור עליהם. לא ידענו כיצד הוא נראה כשנכנסנו, ולכן טבעי היה להיאחז בקולו הסמכותי והמרגיע, וגם בידיו, אותן הרבה להושיט כשחש את ההיסוס של חברי הקבוצה בתוך החשכה.

שעה ורבע שוטטנו ביחד עם פייסל, שלושה מבוגרים וארבעה ילדים, בין כמה חדרים חשוכים שדלתות ומסדרונות קצרים מחברים, כנראה, ביניהם. לא ראינו כלום, אבל חווינו חוויה עזה. תחושת החשכה פועלת על כל אחד בצורה אחרת. ילדיי, למשל, עצמו את עיניהם בשלבים הראשונים של הסיור, בעוד אני פקחתי אותן בעוצמה, מנסה לאתר סימני אור קלושים ולהיאחז בהם. אלא שאלה לא היו קיימים.

אז נותרו החושים האחרים. חוש המישוש, העיקרי שבהם, סייע לנו להיאחז במעקות, להחליק בכפות ידינו על הקירות, לאתר בטן או גב של משתתף אחר ולהיצמד איש לרעהו. ספק-הולכים ספק נגררים, התקדמנו בין החדרים. זכינו למשש תיבות דואר, אופנוע ומכונית, פירות וירקות שהמתינו לנו בתוך דוכנים של שוק ועוד. שמענו קולות שהתאימו את עצמם לחוויה, חשנו רוח נושבת על פנינו וגם מגוון ריחות, שלמרות כל הרצון הטוב לא תמיד תאמו את החפצים שבהם נגענו.

חוויה עזה, שאותה ציינו הילדים כחוויה החזקה ביותר שאותה חוו, היתה הישיבה בתוך “סירה” והשיט הקצר בחשיכה, לצלילו של המנוע הרעשני ותנודות הסירה במימי האגם. אחר כך הגיע “הצ’ופר” בדמות קפיטריה שבה הציע לנו המוכר המיומן, שקולו בקע מהאופל, חטיפים בשישה שקלים, שתייה קלה בשבעה ושמונה שקלים ואנו, מתודרכים ומוכנים מראש, שלפנו שטרות של 20 ₪ כדי לשלם ולקבל עודף מדויק אל תוך כף היד, בצורת עיגולים קרירים שהיו, ככל הנראה, מטבעות כסף.

בשלב שבו נוהלה שיחת הסיכום עם המדריך גילינו כולנו, להפתעתנו, כי החושך כבר אינו מטריד אותנו. התרגלנו אליו. וכך שמענו מהמדריך את סיפורו האישי כמי שחי כל חייו בעיוורון כמעט מוחלט, ואת העובדה שאשתו, גם היא עיוורת, עובדת אף היא במוזיאון. מפתיע יותר היה לצאת החוצה ביחד אתו ולהיחשף לצורתו החיצונית. מרגש אף יותר היה לראות את בתו אינס בת השש, (היא ואחותה הגדולה אינן עיוורות), מתנפלת על אבא-פייסל בחיבוק אוהב.

ומה למדנו?למדנו שבלי האור אנחנו דומים, בתחילה, למכשיר חשמלי שנותק מהזרם. אחר כך מתגלים החושים האחרים שלנו, ולאט-לאט ניתן להתגבר על המחסור הנוראי באור, ולנהל חיים תקינים, חוויתיים, ועם זאת – זהירים ופגיעים מאד – גם בחשיכה.

ועוד מסקנה קטנה אחת: כמה נפלא שהמדריך שלנו היה דווקא ערבי ירושלמי. הנה הרגנו שתי ציפורים במכה אחת: שרדנו את העיוורון הכפול – זה שקשור בחושך, וזה שקשור בדעות הקדומות שיש לנו כלפי ערביי ישראל.

התערוכה “דיאלוג בחשכה” מוצגת בעולם הרחב, משאירה רושם חזק על המבקרים בה, וזוכה לביקורות יוצאות דופן. זהו מסע חברתי ורגשי מרתק, שביכולתו לשפר את היצירתיות החברתית ואת מיומנויות התקשורת. מסתבר ש- 4 מיליון איש ב-100 ערים ב- 16 מדינות בעולם כבר חוו את החוויה.