“היצירה נפתחת בהילוך איטי מהפנט של משחקי אור וצל על שני גופים מפוסלים. הרקדנים נעים בזרימה מתמדת של התמזגות והתנתקות, קימורים וספירלות.” (קארן קמפבל, בוסטון גלוב)
האלמנט הוירטואוזי הלך ונעשה דומיננטי יותר ויותר, ככל שהופעתם של רקדני להקת בלט ג’אז מונטריאול (Ballets Jazz Montréal), אחת הלהקות המובילות בעולם המחול המודרני, התקדמה על במת בית האופרה בתל אביב.
הלהקה הגיעה לישראל עם יצירתה הייחודית Dance Me – מחווה בהשראת יצירתו של ליאונרד כהן מי שהפך לשגרירה הדגול ביותר של מונטריאול עיר הולדתו והעיר בה פועלת הלהקה.
ישבנו במקום מצוין ולא יכולנו שלא להתרגש מהתפאורה המושקעת. זאת היתה מורכבת גם ממשחקי אור וצל, שהושגו תודות למערכת פנסים רבי עוצמה שהוצבו בכל מקום אפשרי על הבמה ומאחוריה. על מסך אחורי ענק שלט הוידאו-ארט, וכך יכולנו לחוש ממש את הגשם והשלג, השלוליות, וגם נפילה איטית ובלתי סופית של רקדנים אל תהום בלתי נגמרת. כל זאת, ברקע מיטב להיטיו של ליאונרד כהן, שאף שהם מוכרים כל כך, ואף כי נחשפת אליהם ריבוא פעמים במהלך חייך, עדיין מצליח קולו העמוק, השבור, של האמן היהודי, שפניו טראגיים ורצינות שירתו מתחרה להפליא בתוכן שיריו, לשרוט קו נוסף בנשמתך.
הרקדנים נדרשו, עם זאת, לביצועים שהיה בהם אלמנט אתלטי בולט, בעיקר הרמות ונשיאות חוזרות ונשנות של הרקדניות בלהקה, על ידי הרקדנים, והעברתן בסך מזרועותיו של זה אל זרועותיו של אחר.
בלט במיוחד רקדן ענק, עוג אמיתי, שהיה הציר המרכזי בעיקר מאמצע המופע והלאה, שכן הוא לא רק שיחק את דמות הזמר עם הכובע האלכסוני, אלא גם הושיט את גוו, זרועותיו, כתפיו, ירכיו וברכיו כדי להניף, לסובב, לשאת ולגלגל עוד ועוד רקדניות, בעוד ועוד ריקודים.
העובדה שהמופע נבנה סביב להיטים, שכל אחד מהם בן 2-5 דקות לכל היותר, פגמה, לדעתי, ברצף התכני של המופע, והפכה את המופע, שהיה יכול להיות קוהרנטי, לרצף של קטעים. אמנם, כל קטע סיפר סיפור שונה, אבל בשלב מסוים (המופע היה ארוך וללא הפסקה) החלה לקנן בי כבר תחושה קלה של לאות.
במילים אחרות: היתה תצוגת מחול משכנעת, היתה תפאורה מושקעת, היו שיריו הנפלאים של הזמר אבל לא היה סיפור שיש לו התחלה, אמצע וסוף. כל זאת גרם, בסופו של דבר, לאבדן ההתרגשות אצל הצופה, וחבל.
אציין, כי הלהקה הגיעה שוב לארץ לאחר שבביקורה הקודם נוצר ביקוש גדול מצד הקהל שנותר מאוכזב עקב ביקוש לכרטיסים שעלה על ההיצע. גם הפעם היה האולם מלא מפה-לפה.
Dance Me עוצב על ידי נבחרת של אומנים בינלאומיים ומנהלה האמנותי היוצא של הלהקה, לואי רביטייל שיצרו תמהיל כוריאוגרפי, דרמטורגי, ויזואלי ומוסיקלי גאוני במחווה ליצירתו של כהן.
שלושה כוריאוגרפים בינלאומיים אחראים על התנועה המלווה את שיריו של כהן: אדוניס פוניאדקיס, אנאבל לופז-אוצ’ואה ואיחסאן רוסטם שבעולמם הכוריאוגרפי העוצמתי משקפים את יצירתו של כהן, המתעוררת לחיים באמצעות רקדני הלהקה.
תרומתו של צוות המעצבים מהשורה הראשונה היתה, אכן, בולטת ביותר, וכללה אלמנטים נופיים, חזותיים, מוזיקליים, דרמטורגיים וכוריאוגרפיים : ריקוד, מוזיקה, תאורה, סצנוגרפיה ווידאו – כולם התאחדו בדייט הזה עם שיריו האלמותיים של ליאונרד כהן.
בלט ג’אז מונטריאול נוסד בשנת 1972 ונוהלה אמנותית החל משנת 1998 על ידי לואי רוביטייל שפרש לאחרונה. באביב 2021 מונתה אלכסנדרה דימיני (ALEXANDRA DAMIANI) למנהלת האמנותית של הלהקה . דמיאני היא שחקנית מרכזית בקהילת המחול כבר למעלה משני עשורים. ניהלה אמנותית את להקת מחול “סידר לייק בניו יורק (2005-2015), כמו כן ,יצרה ועבדה עם כוראוגרפים בעלי שם בינלאומי כמו סידי לארבי צ’רקאוי, קריסטל פייט, חופש שכטר ונוספים .
בלט ג’אז מונטריאול משלבת בין האסתטיקה של הבלט הקלאסי לסגנונות מחול אחרים. הלהקה כונתה לא פעם Feel Good Company, כשהנאת הצופים היא חלק בלתי נפרד מן התפיסה האמנותית, בלי לוותר על רמת ריקוד גבוהה וטכניקה מצוינת. הלהקה הופיעה עד כה ביותר מ-70 מדינות. מאז הועלתה לראשונה היצירה ME DANCE זכתה לביקורות נלהבות.