אילת מזוהה עם ג’אז, בעיקר בקיץ. אבל מסתבר שלפסטיבלי החורף יש משהו משלהם, שהופך אותם לשונים, אם לא טובים יותר.
שלישיית מוג’דר דניאלסון פרסקו – הדובדבן שבקצפת
זו הייתה הפעם השניה שלנו בגירסה הקצרה יותר, הקרירה יותר והעמוסה פחות של פסטיבל הג’אז בים האדום. פסטיבל החורף. אין ספק, זה שונה, עם הרבה יתרונות, אך וגם כמה חסרונות. על חלקםכתבתי בשנה שעברה אבל לדעתי יש עוד מה להגיד, במיוחד על האמנים של השנה.
נתחיל דווקא במחירים, ודווקא לא במחירים של כרטיסי הפסטיבל, שלצערי, הם גבוהים (120-150 ש”ח להופעה) אני לא רוצה לכתוב עליהם, עליהם כתבתי בעבר. אני רוצה דווקא לדבר על ריקי כהן, ידידתו החדרתית של שר האוצר, שרוצה להגיע לפסטיבל הג’אז עם בעלה אבל חוששת ממחירי המלונות, האוכל והתחבורה. דבר ראשון, הפסטיבל של עונת החורף קצר יותר מאחיו הגדול של הקיץ, הוא רק שלושה ימים, עובדה שבפני עצמה מקלה על הכיס. בנוסף, לעומת הקיץ שמחירי המלונות נוסקים וכוללים כמעט כלום. בחורף אפשר למצוא דילים ממש טובים שיכללו מלון לשני לילות עם ארוחת בוקר או אפילו חצי פנסיון (בוקר וערב) וטיסות הלוך ושוב בסביבות ה- 360 ש”ח לאדם ללילה וסוגר לכם את רוב ההוצאות הגדולות.
אנחנו לקחנו דיל של ארקיע שנתן לנו טיסות בשעות שלא הופיעו באתרי טיסות אחרים והיו מאוד נוחות. בין השאר, אפשרו לנו ליהנות משתי הופעות נוספות ביום האחרון של הפסטיבל בלי הצורך להישאר עוד לילה.
הערה קצרה על טיסות מול נסיעות לאילת, בפסטיבל הקיץ, צריך להתנייד לנמל ולמכונית יש תועלת, בחורף הכל קרוב אז כלי הרכב מיותר. למשל, המלון שלנו היה במרחק של 10 דקות הליכה ממלונות המלך שלמה והרויאל גארדן, בהם התקיימו ההופעות, וה”מייקס פלייס” שבו התקיימו הג’אם סשנים. אז חוץ ממוניות משדה התעופה וחזרה הכל היה במרחק הליכה, וזה כולל גם את הים.
את הפסטיבל פתחנו עם הופעה של סמואל יירגה ורביעתו, שנגנו על פסתר (יירגה) בס, גיטרה ותופים. הרביעיה הגיעה מאתיופיה, ומשלבת מוטיבים מארץ מוצאם במוזיקה עם קצת השפעות קובניות בסגנון פיוז’ן קצבי ומגניב, שבלט במיוחד באחד מהשירים שנגנו, אשר היה בסגנון גוספל מעניין.
נאלצנו לצאת מוקדם מההופעה בשביל להספיק ולשמוע גם מההופעה של חמישיית אוריאל הרמן שהתקיימה במקביל במלון המלך שלמה. לצערנו הגענו לקראת הסוף ולא הספקנו לשמוע הרבה מאחר וההופעה גם הסתיימה רבע שעה לפני הזמן, עובדה תמוהה ומרגיזה בפני עצמה. במיוחד התבאסנו כשהבנו כמה הם טובים. מדובר בחיבור מעולה בין נגנים מעולים עם סגנון מלודי שקצת מזכיר את זה של אבישי כהן (הבסיסט). כהדרן נגנה החמישייה ביצוע רענן של פראנויד אנדרואיד (רדיו הד). הביצוע היה ממש מעניין, בין השאר, גם בגלל הרכב הכלים שכלל פסנתר, תופים, קונטרה בס, צ’לו וכלי נשיפה מתחלף.
לאחר ההופעה פסענו לכיוון המייקס פלייס שנמצא ממש על המרינה במרחק 2 דקות הליכה לערך מהאולם של מלון המלך שלמה.שמחנו לגלות שהשנה, לעומת שנה שעברה במנקיז, לא נדרשה מהאורחים מינימום הזמנה וגם שהוסיפו סשנים בהפסקות, בנות חצי השעה, בין הופעות. שינויים מבורכים.
ההופעות הבאות שבהן בקרנו באותו הערב כללו את חמישיית חואן כרמונה ולארי קוריאל (כן בפסטיבל הזה שלטו הרביעיות והחמישיות). אני אישית אף פעם לא התחברתי לנגינה של לארי קוריאל, אבל לפלמנקו יש אצלי מקום מיוחד בלב, במיוחד שהוא מבוצע כל כך טוב כמו שחואן וחמישייתו עושים. גם הסאונד שלהם ראוי לשבח. לאחר כמה שירים של החמישיה, עלה לארי לבד וניגן את הבולרו של רוול ועוד כמה שירים ואז הצטרפו אליו השאר. כמו שאמרתי, אני פחות אוהב את סגנונו והייתי מעדיף רק את הפלמנקו אבל אני גם מודע לעובדה שרבים כן נהנים מהשילוב. למשל שמעון ולאה, שאיתם יצא לי לדבר יום למחרת בכיתות האומן של קוריאל, אשר אמרו שהם “מאוד אוהבים אותו ומאוד נהנו מההופעה”, הכל עניין של טעם. אגב, חואן העביר למחרת כיתת אומן ובה לקח אותנו למסע אנתרופולוגי מרתק לאורך ההיסטוריה של הפלמנקו, וגם ניגן כמה קטעים יפיפיים.
לארי קוריאל
ההופעה האחרונה הייתה של אורית דקל ואלדד ציטרין, שעושים משהו אחר ומעניין לשירים של שנות ה- 30-50 עם מגוון כלים, חלקם לא קונבציונלים כל כך, וסאונד מיוחד.
אגב, בחורף הקהל כולל אוכלוסייה מבוגרת יותר ולא רואים כמעט צעירים, בטח לא בכמות שיש בקיץ. גילינו שלחלק מהמבקרים היה פחות קל לעמוד בתור לפני כל הופעה. שמעון ולאה, ידידינו מהמופע הל חואן, ציינו: “אנחנו באים לפסטיבל בקיץ כבר 25 שנה ברציפות. זו הפעם הראשונה שאנחנו מגיעים בחורף אבל לצערנו, זו תהיה גם האחרונה. שנינו נכים ומאוד קשה לנו לעמוד בתורים. בקיץ אתה חופשי להסתובב במתחם ויש מקומות ישבה וכשפותחים את דלתות האולם אין בעיה של תור, פשוט נכנסים”.
ההופעה הראשונה בשישי הייתה של רביעיית סטיב שיאהן, נגן כלי הקשה המשלב כלים מסביב לעולם, ושלאחרונה, גילה את הHang (כלי נגינה יחסית חדש משוויץ) וקצת את הנגינה בו קצת רחוק מדי. עובדה שזה לא כלי מספיק מעניין כדי להחזיק הופעה שלמה. לכן יצאנו והלכנו לבדוק את ההופעה של חמישיית אורי גורביץ’, שלהם סאונד מלא ויפה. החמישייה נגנה, בין השאר, גם את תפוח זהב של סשה ארגוב וגם שרו שיר בלדינו שהיה מאוד יפה. מה שכן, לדעתי הגיטרה של אורי דקרי לפעמים הפריעה לקטעי הסולו של הסקסופון (גורביץ’), אך בסולואים של עצמו עשה עבודה הרבה יותר טובה. אולי שווה לו לוותר על אפקט ה”האמונד” שהיה על צליל הגיטרה.
ההופעה אחת לפני האחרונה בשבילנו בשישי בערב היתה שיא הערב, והיא מומלצת מאוד. זוהי ההופעה של לואיזה סוברל. זמרת פורטוגלית בת 27 עם קול בשל שמזכיר קצת זמרות ג’אז אמריקאיות משנות החמישים, ועם הרבה חוש הומור.
לאורך כל ההופעה שעשעה סוברל את הקהל בשנינות ובתגובות ספונטניות מוצלחות לכל מיני דברים בלתי צפויים שקרו מסביב לבמה (כמו טלפון נייד שלא היה על מצב שקט וצלצל לו). ההופעה שלה מדהימה, וזה כולל את המוזיקה והמקוריות של לואיזה אבל גם ביצועים אחרים כמו זה של הלהיט העכשווי Call me maybe, שהיה יוצא דופן ומרתק וכלל את לואיזה בשירה ואת שאר הנגנים בתיפוף על הברכיים וחלקי גוף אחרים ומחיאות כפיים. שיר אחר ביצעו לואיזה והפסנתרן תוך כדי ישיבה על הרצפה. אגב, השירים שלה מאוד מגוונים ולפעמים כוללים נגיעות של קאונטרי ולפעמים פורטוגזית וספרדית.
לואיסה סורבל
סגרנו את הערב עם להקת אסקלנדרום, שישה נגנים מארגנטינה שנתנו הופעה מוצלחת ומרגשת של קטעיו הנהדרים של אסטור פיאצולה. המתופף, ומנהיג הלהקה דניאל, הוא גם נכדו של פיאצולה וירש ממנו כמה כישרונות.
בשבת, שתי ההופעות הראשונות החל בחמש. את שתיהן ראינו כבר קודם לכן, לכן הגענו היישר לסבב השני, שמשום מה, לעומת שאר הלילות החל רק אחרי הפסקה של שעה. מאד חבל, כי השעות המוקדמות מתאימות יותר ליום האחרון שבו חלק מהצופים מתכנן לצאת לכיוון ביתם הצפוני יחסית.
לכן, באותו היום, ראינו רק הופעה אחת. זו, של שלישיית מוג’דר דניאלסון פרסקו, שהייתה במפתיע, הדובדבן שבקצפת. כאן מגיעה מחמאה גדולה לדובי לנץ, המנהל המוסיקאלי של האירוע, שעשה עבודת איתור אמנים ראויה.
השלושה, פולני (פסנתר) שוודי (קונטרה בס) וישראלי (כלי הקשה) הראו לנו מה זו סימביוזה ודינאמיקה אמיתית בין נגנים. מוג’דר, השתמש בטכניקת השתקת המיתר של הפסתר, לעיתים רק על חצי מהקלידים, כדי ליצור סאונד מעניין ומלא. הצליל המושתק שיחק יפה מאוד במיוחד באחד הקטעים בו, דניאלסון, נגן הבס, עבר לצ’לו עליו ניגן בפיציקטו ולא בעזרת הקשת, כשהוא מפגין טכניקה מדהימה. אין ספק שאלו הם שלושה נגנים עם יכולות טכניות מרשימות והרבה רגש. לא רציתי שזה יגמר.