עוד מעט קט, עוד שעתיים-שלוש והלילה הקריר, הסקרן, נגע בי בהבל פיו דרך חרכי התריס ונקבוביות הרשת. מפתה, מקפיץ. הייתי עייף אבל היה לי קל להיכנע לו. אז שיניתי תנוחה ונשכבתי על בטני, מפשק רגליי עוד קצת מתחת לשמיכה הרכה, המנוסה, שומרת-הסוד, שמכירה את כל גחמותיי, אך שפתיה חתומות לעד.
ולזכרם של ימים שהיו ודומה שאינם, שבדמיוני דפדפתי בהם, כמו באלבום, חשבתי עליך, ואז היית גם את אתי, מתחת לשמיכה. גוהרת מעלי, מרחרחת, בוחנת ויותר מכל – שמחה ונרגשת ללכת לישון אתי, לבלות תחת שמיכתי את כל הלילה. שתיקתו של הלילה ואלם הרחובות שקצבם נדם גרמו לשנינו להבין שזה לא ליל התעלסות, אלא לילה שבו נצטרך להסתפק בשינה בצוותא.
למה? ככה!
אבל גם רק לישון ביחד היה כל כך כיף. גופך הקרין נעימות חמימה, והיתה בו יותר אימהות מאשר חושניות. איבריך היו כבדים ורכים. רגלך, אותה הנחת מקופלת על עכוזי, הקיפה אותו בקשת, מסוככת עליו מפני העולם, שומרת אותו לעצמה. ידך, שהונחה סביב צווארי, לא היתה כלל תובענית, אלא מכילה. ואני לא יכולתי שלא לחשוב על שירו של ביאליק “הכניסיני תחת כנפך, והיי לי אם ואחות”.
והיית לי אם, ואחות, ורחב הזונה. ומה צריך גבר יותר מכל אלה, כדי להירדם בעוררות גופנית, ולחלום על אשת תאוותיו, שנמצאת בסמוך לגופו, ונשימתה השלווה מתפזרת על עורו כטללי שחר, וריחה חודר לאפו, ודמיונות מתחלפים עם מראות, ותחושות שאין להן וודאות מוחלטת נהפכות מחלום למציאות, ולהיפך.
ובחלומותיי, שנעו בין השלו לסוער, בין הרגוע לתוסס, התחברו להן מילים של שיר שנכתב במוחי כמו מעצמו. והייתי ביצה, ואת הדוגרת. חומך פעם דרך קליפתי הרכה ועיצב לאיטו את איבריי, וידעתי שאני מתעצב בדמותך ובצלמך, וכשאפרה אותך, כשוך החלום, אשיב לך במטבעות של תאווה על כל החן והחסד שאת שפעת עלי בזה הליל.