הביקור התקיים לפני עידן הקורונה.
אל החדר שלנו במרכז האירוח הכפרי “מעיין במדבר” שבקיבוץ יהל הגענו מאוחר בלילה, אחרי שבילינו שלושה ימים של פינוק ומרגוע בסוויטה מהודרת במלון אילתי נחשב. המעבר היה קשה. הדרך מאילת בתוך החשכה שאינה נגמרת עוררה מחשבות דיכאוניות-מה. שער הקיבוץ הנעול למולנו היווה מכשול אמיתי, שנפרץ רק לאחר שהתקשרנו בטלפון אל הכונן האחראי ואפילו החיפוש אחר חדרי האירוח הכפרי התברר כמסובך, ולא בגלל השילוט. אלה החיצים המכוונים על השילוט, שאינם נראים כמו חיצים ושלא הצלחנו לרדת לפשרם. בגללם התברברנו והגענו אל הרפת. אבל בסוף נחתנו במתחם האירוח הכפרי, הצמוד לחדר האוכל.
החדר נראה לנו קטן להפליא, בהשוואה למה שזכרנו מאילת. את הילדים, שנרדמו במכונית, התקשינו להשכיב במיטת הקומותיים הניצבת לצד המיטה הזוגית, והעדפנו, בעייפותנו, להשכיבם עם אחד ההורים במיטה. אנו ההורים, שהתעקשנו להתקלח, גילינו שהמקלחון “מציף” את חדר האמבטיה ונדרשת פעולת ניגוב נמרצת כדי לאלץ את המים להעפיל במעלה פתח הניקוז ולהיבלע בתוכו. בסוף נרדמנו.
בבוקר התעוררנו לצלילי אלף ציפורי שיר. שמש מדברית דגדגה אותנו ואת הילדים, שהתעוררו אל ארץ פלאות חדשה. הם היו מלאי התפעלות מהחדר, ממיטת הקומותיים ומהעובדה ש”כאן לא צריך מעלית בשביל לצאת מהמלון. מספיק לפתוח ת’דלת ואתה בחוץ”.
ובחוץ חיכו להם כמה עצים, כר דשא, ערסל אחד גדול והמון דברים חדשים לגלות ולשחק בהם. זה היה רק צפוי, שאחרי זמן קצר הם יחזרו אלינו אל החדר ויגלו לנו בקול נרגש, כי “כאן הרבה יותר כיף מאשר באילת”… קיבלנו את דבריהם כפשוטם, ושמחנו אתם.
רן, קיבוצניק שנראה כמו אחרון הקאובוייז’ – אמריקאי שעלה לפני 32 שנה ונשוי לישראלית – חיכה לקחת אותי לסיור בשטחי החקלאות של הקיבוץ. גבוה, רזה ומארח למופת, הוא הראה לי את מטעי הפומלות (שהחיילים הירדנים כל כך מתים עליהם) את חממות הפלפלים והוסיף הסברים רוויי ציונות ורדיפת שלום אזורי. התיידדנו. האיש הזה עשה לנו את השהות בקיבוץ להרבה יותר כייפית. מומלץ לכל מי שמגיע!
תגובה אחת
היינו במקום לאחרונה. כל מה שכתוב בכתבה נכון, ורק שכבר לא היו זבובים.
אולי הם היו עסוקים במקום אחר, ואולי הבעיה נפתרה.
בת שבע, נצרת עילית