סרטו החדש של הבמאי כריסטופר נולן הוא לא רק סרט מושקע, שלוקח את עצמו ברצינות מרובה, (בכל זאת, סיפורה של פצצת האטום הראשונה, זו שהוטלה על הירושימה והביאה, ביחד עם חברתה, שהוטלה על נגסאקי, את סופה של מלחמת העולם השנייה, ביחד עם השמדתן של שתי ערים יפניות על תושביהן). אלא גם סרט מאד מושקע, גם בממדים אמריקאים.
ישנם כבר כמה עשרות אלפים בישראל, ביחד עם עוד רבים-רבים בעולם, שהספיקו לצפות בסרט, חלקם אולי מאוכזבים ותוהים, אחרים מבוסמי הנאה וחשים שקבלו תמורה מושלמת לכספם, ובידור מושלם לקיץ הכאוטי. קיץ, הלוהט במובן האקלימי ובמובן הפוליטי-חברתי, שמטיל את צלו הכבד על ישראל ועל העולם, ממש כמו הפצצה הזאת, בזמנו.
במקביל ליציאת הסרט מתרחשת תופעה חברתית חדשה אצל להקות היונקים האנושיים, עבדי הרשתות החברתיות, שכבר זכתה לכינוי “ברבנהיימר”. בעולם, וגם אצלנו. בשל עלייתו במקביל של הסרט ברבי, שאופיו שונה, אם לא הפוך מהסרט “אופנהיימר”, ישנם רבים הצופים בשני הסרטים בזה אחר זה, ולא רק בשל העובדה ששניהם יצאו בקיץ, צמודים זה לזה, אלא בשל שאחד מהם הוא קליל, מרענן, מוסיקלי, צבעוני, אופטימי ושטוח כמו גלידה, בעוד השני הוא פסימי, ארוך, מייגע לעיתים, ודורש התעמקות, סבלנות ואורך רוח.
זהו סרט דרמה ביוגרפי. קיליאן מרפי מגלם את אופנהיימר, ולצידו מככבים אמילי בלאנט, רוברט דאוני ג’וניור, מאט דיימון ופלורנס פיו . ויקיפדיה
“אופנהיימר” נקרא על שם גיבורו, רוברט אופנהיימר (קיליאן מרפי), אבי פצצת האטום, ועלילתו מנתרת שוב ושוב בין שני סיפורי מסגרת, בשלוש מערכות. הראשונה שבהן – סיפור חייו של המדען שערק למערב ואילו השנייה – השימוע שנערך לו בוועדה לאנרגיה אטומית אחרי סיום מלחמת העולם השנייה. אחרי שאנו מתוודעים למדען הגרעין שלפני פרויקט מנהטן, כך כונה פרויקט הגרעין, אנו נחשפים לפרויקט הסודי עצמו, בדרום ארה”ב, ובסוף, בקץ שלוש שעות ארוכות, צריך הצופה המיוגע להחליט, תוך צפייה, האם הוא מזדהה עם הצורך שהיה קיים להטיל פצצה הרסנית שכזאת כדי לסיים מלחמת עולם, או שהשאפתנות המדעית וחוסר אחריות המדענים הן אלו שבסופו של דבר יביאו את העולם אל סופו. לא פחות ולא יותר.
דמותו של המדען מוצגת בסרט כגאון יהיר, שתחביבו הוא עיסוק מהנה בפוליטיקה, בצד רדיפה אחרי נשים, והכל בתוך אישיות הנתונה לבעיות נפשיות, קנאה והתקפי חרדה ודיכאון. המעקב אחרי פיתולי אישיותו, בצד הצפייה בהתפתחות של הפרויקט הסודי, הפסימיות הניבטת מהסרט והדרישה מהקהל לחשוב, לגבש ביקורת ולא רק להישען לאחור וליהנות, כל אלה הם האויבים של מי שמגיעים אל אפלולית הקולנוע בציפייה ליהנות מ”אופנהיימר” במובן המקובל של המילה.
אופנהיימר – מצטערים, לא נהנינו! (דעה שונה על הסרט)
ערן ושירן מן צפו בסרט והם מבטאים, כנראה, לא מעט צופים מאוכזבים.
יום שני בערב סבתא חלי באה לשמור על שני הילדים וכך יכולנו אשתי ואני לצאת לראות את הסרט החדש אופנהיימר.
אשתי רק שמעה על משהו עם פצצת אטום וכבר עלו בה ספקות. אני אוהב פצצות, ואני גם אוהב אטום. אז אמרתי לה שיהיה בסדר. היא כמובן סמכה עלי, כי מה כבר הדבר הכי גרוע שיכול לקרות מפצצת אטום.
שנינו ידענו, שהסרט מספר על פרויקט מנהטן ועל האנשים שעמדו מאחורי תוכנית הגרעין האמריקאית באותה תקופה. בכנות, בניתי ציפיות לקראת הסרט, ידעתי שזה סיפור מעניין שכולל גם היסטוריה וגם פיזיקה שאני מאוד אוהב.
אבל בשורה התחתונה התאכזבנו מאוד. זאת לדעתי דוגמה נהדרת לכך, שגם סיפור מעולה ומרתק, שכבר כתוב מראש (הרי כל זה התרחש על אמת לפני כמה שנים) אפשר לספר בצורה משעממת ומעצבנת.
באמת. היה דרמטי בהגזמה. ארוך וכל כך מתיש, עד כדי כך שבחצי השעה האחרונה של הסרט ממש סבלנו וחיכינו שיגמר כבר. עלק, הסרט מנסה להיות מתוחכם, כי זה עם פיזיקה אז צריך לדבר במושגים תיאורטיים, נכון? האם בשל כך עורכי הסרט רצו לתת את התחושה שמנסים לעבור מהר בין הנושאים ולהקשות עליך לעקוב ולהבין?
טוב, היה חלק באמצע הסרט שהיה אשכרה מעניין וכיף – החלק של בניית הפצצה. אבל – זהו. וכך יצאנו שנינו עצבניים מהקולנוע על זה שהשקענו בסרט הזה איזה 3 שעות מהחיים שלנו.
קיצר לא ממליץ.
**
כל מה שהפקת הסרט רצתה שתדעו עליו:
הצילום
אופנהיימר הוא שיתוף הפעולה הרביעי של כריסטופר נולאן והצלם הויט ואן הויטמה, ששימש כבמאי הצילום של “בין כוכבים”, “טנט” ו”דנקרק”, עליהם היה מועמד לאוסקר. הפילמוגרפיה של ואן הויטמה כוללת גם את “Her” של ספייק ג’ונז, “ספקטר” של סם מנדס ו”אין מצב” של ג’ורדן פיל. “האתגר הכי גדול שלי עם אופנהיימר הוא שהוא שונה מאוד מהסרטים האחרים שעשיתי עם כריס”, אומר הויטמה. “ב’בין כוכבים’, ‘דנקרק’ ו’טנט’ יש דגש על אקשן. “אופנהיימר” דומה יותר למותחן פסיכולוגי, הוא נשען על פניהן של דמויותיו. אז האתגר היה לעשות סרט עם כל כך הרבה פרצופים וכל כך הרבה דיאלוגים מעניינים כמו סרט מלא זיקוקים”.
אופנהיימר צולם אך ורק במצלמות בפורמט גדול – Panavision® 65mm ו-IMAX® 65mm. “זה פורמט שמאפשר לקהל לשקוע לגמרי בסיפור ובמציאות שאליה אתה לוקח אותו. במקרה של אופנהיימר, מדובר בסיפור בעל היקף גדול והיקף גדול וטווח גדול. אבל רציתי גם שהקהל יהיה בחדרים שבהם הכל קרה, כאילו אתה שם, מנהל שיחות עם המדענים האלה ברגעים החשובים האלה בתולדות העולם”.
המוזיקה
כדי ליצור את הפסקול לאופנהיימר, פנה כריסטופר נולאן למלחין זוכה האוסקר לודוויג ג’יאורנסון (הפנתר השחור, המנדלוריאן), שכתב עבור נולאן את המוזיקה לטנט. “עבודתו של לודוויג על הסרט היא אישית מאוד ורחבה מבחינה היסטורית”, אומר נולאן. “זה משיג את האפקט של בניית עולם רגשי שילווה את העולם החזותי שיצרנו, וזה מושך את הקהל לתוך הדילמות הרגשיות של הדמויות והאינטראקציות שלהן עם הסיטואציות הגיאופוליטיות העצומות שהן מתמודדות איתן”.
האפקטים החזותיים
בניגוד לשמועות באינטרנט, כריסטופר נולאן לא פוצץ פצצת אטום אמיתית בניו מקסיקו עבור אופנהיימר, רק כדי שיוכל לצלם את האש הגרעינית וענן הפטריות של הניסוי האייקוני. במקום זאת, נולאן והצלם הויט ואן הויט עבדו עם מפקחי האפקטים המיוחדים סקוט פישר (שזכה באוסקר על “בין כוכבים” ו”טנט”) ואנדרו ג’קסון (שהצטרף לצוות נולאן ב”טנט”, שזכה גם הוא באוסקר) כדי להפיק את הגרסה הסרט לפיצוץ. נולאן הציב להם “רק” מגבלה אחת: בהתאם להעדפתו האסתטית לאפקטים מעשיים, נולאן אמר להם שלא ייתכן שיהיו דימויים ממוחשבים בסרט כלל (CGI). “גרפיקה ממוחשבת לעולם לא תיתן לך את תחושת האיום שאתה רואה בצילומים בחיים האמיתיים.”
ג’קסון ופישר החלו לערוך ניסויים – ריסוק כדורי פינג פונג זה לזה, זריקת צבע על קיר, רקיחת תמיסות מגנזיום זוהרות ועוד – וצילמו אותם במצלמות דיגיטליות קטנות בתקריב רב בקצב פריימים שונה כניסוי. אבל האופן שבו נוצרו בסופו של דבר צילומי הפיצוץ האטומי עבור הסרט, שצולמו במצלמות IMAX ענקיות, נותר סודי ביותר.
חלק מהטכניקות שבהן השתמש צוות האפקטים של נולאן כדי לייצר את המחזה של הביקוע הגרעיני שימשו גם ליצירת הסצנות המתארות את עולמו הפנימי של אופנהיימר. שוב, נולאן שם דגש על אפקטים מעשיים ונמנע מ-CGI.
רוברט אופנהיימר – ביוגרפיה קצרה
רוברט אופנהיימר נולד ב-22 באפריל 1904 בניו יורק, בנם הבכור של יוליוס אופנהיימר, מהגר גרמני יהודי ויבואן טקסטיל עשיר, ואלה פרידמן, ציירת, אספנית אמנות ומורה. הוא היה אדם מבריק ורגיש מטבעו, שהתעניין מאוד במדע, בספרות, בפילוסופיה מערבית, בדת המזרח ובשפות (בסופו של דבר דיבר שבע).
אופנהיימר, שהתחנך בבית הספר המפורסם לתרבות אתית במנהטן, ולאחר מכן בהרווארד ובקיימברידג’ בצעירותו, הוביל אותו לאוניברסיטת גטינגן בגרמניה, שם התוודע למוחות הזוהרים המנסחים את המדע החדש של מכניקת הקוונטים, כולל ורנר הייזנברג ואנריקו פרמי, והתחבר עם בני דורו שידחפו אותו קדימה להמצאת יישומים משני עולם. באירופה פרח אופנהיימר מבחינה אינטלקטואלית והתבגר כמדען, אך היה גם יהיר ומרוחק, ונאבק בדיכאון ובבדידות.
אופנהיימר חזר לארצות הברית בשנת 1929 והתמנה לפרופסור באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שם המשיך להתבלט ולפתח את האקדמיה האמריקאית לפיזיקה תאורטית. במהלך השפל הגדול, הוא החל להתעניין יותר ויותר בפוליטיקה, נרגש ממצוקתם הכלכלית של תלמידיו ונבהל מעלייתה של גרמניה הנאצית והאנטישמיות הגואה ברחבי אירופה. מצפונו החברתי המתפתח הושפע עוד יותר מיחסיו עם אהובתו הראשונה, ג’ין טטלוק, עיתונאית ופסיכיאטרית, ומאוחר יותר, אשתו, קתרין “קיטי” אופנהיימר (לבית פונינג), ביולוגית ובוטנאית, שתיהן חברות לשעבר במפלגה הקומוניסטית בארה”ב ופעילות בתנועת העבודה.
עוד לפני שארצות הברית נכנסה למלחמת העולם השנייה, אופנהיימר היה מעורב במחקר במימון ממשלתי שהתמקד בפיתוח תהליך בר-קיימא וניתן לשליטה של ביקוע – פיצול האטום – לצורך בניית נשק תרמו-גרעיני, ובמהירות, כפי שגרמניה כבר עשתה את אותו הדבר. לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור הואצו המאמצים והחל פרויקט מנהטן, בראשות בריגדיר גנרל לסלי גרובס מחיל ההנדסה של צבא ארצות הברית ואופנהיימר. מלאכת ייצור פצצת האטום תכלול עשרות אלפי אנשים שיעבדו במקומות שונים ברחבי ארה”ב. אבל המוח והלב של המבצע היה “פרויקט Y”, המכונה מעבדת לוס אלמוס.
הצוות של אופנהיימר כלל את טובי הפיזיקיים של התקופה. רבים מהם, כמו אופנהיימר, היו יהודים, ופעלו ממוטיבציה לסיים במהירות את המלחמה באירופה, אבל הונעו גם מסקרנות, שאפתנות ואגו. פרויקט מנהטן, שהתגבר על מכשולים מכל הסוגים, הסתיים ב-16 ביולי 1945 בפיצוץ מוצלח של מתקן אטומי באתר ניסויים שאופנהיימר כינה “השילוש הקדוש”, בהשראת שירתו הנוצרית של ג’ון דון וטקסט דתי הינדי, הבהגווד גיטה.
מה שקרה אחר כך שינה את העולם לנצח ושינה את משימת חייו של אופנהיימר. הוא הוכתר כגיבור לאומי על שהאיץ את סיום המלחמה עם יפן והציל חיי אמריקאים, אך הוא נרדף על ידי מותם של עשרות אלפים בהירושימה ונגסאקי. אופנהיימר נהיה מודאג יותר ויותר מהמחיר והסכנות של הפצת נשק גרעיני בעולם. הוא קיווה שהפצצה תסיים את כל המלחמות, ולא תגרום למלחמה נוספת. הוא נשאר פעיל בתחום המדעי והאקדמי, והתמנה למנהל המכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטת פרינסטון, ביתו המקצועי של אלברט איינשטיין. אבל הוא בילה זמן רב יותר כמדינאי, ייעץ לממשלה בנושאי אנרגיה אטומית, ולעתים קרובות נקט עמדות מדיניות שהפכו אותו לאויב של חלקי מאנשי הממשלה והצבא.
הוא עישן בשרשרת כל חייו, ומת ב-18 בפברואר 1967 מסרטן ריאות, בגיל 62.