מאת לירי שביט
משבר גיל הארבעים הקטן שלי הייתה יכולה להיות כותרת מגניבה.
הבעיה היא שמדובר במשבר ענק. כמה צחקתי על כל החברות שסיפרו על הטמטום הזה של המשבר של יום ההולדת. נותרו חודשיים ואני בדרך לאשפוז בכפייה.
הכול נצבע שחור. ולא, זה לא הסערה האיומה שהייתה כאן רק עתה. זה בפנים בנשמה. תכלית, מטרה, אמצעים, אהבה? יחסינו לאן? עשרים שנים של מרתונים של הספק ופתאום עמידה במקום על אי תנועה. הכול נראה דומה, חסר עניין וטעם. הכול חוזר על עצמו ומשעמם.
הבן שלי צועק מלמעלה “אמא משעמם לי”, ואני צועקת לו בחזרה “גם לי ! נורא! ” .
עשיתי מנוי בחדר הכושר, דבר שאני עושה לפעמים כשהאקדח ברקה וזה נראה כפתרון הסופי למשבר הנפשי. הבטתי בכל האנשים שהולכים ורצים וקופצים וזזים עם החוטים במכשירים ומושכים וכורעים ושאלתי לאן אתם רבותי?
אז שרפתם עוד עשר קלוריות, אז הזעתם, אז ראיתם עוד אנשים. אבל איפה ההורמון המעצבן הזה האנדורפין שהבטיחו לי? זה שמעלה מצב רוח וחשק מיני, אולי אצלי זה מקולקל? כבר שעה אני מזיעה על האופניים ושום חיוך. וזה למרות שההוא מההליכון ממול ניסה את מזלו וחייך לכיווני.
רציתי לצעוק לו שאצלי האנדורפינים לא עובדים אז היום אין חיוכים.
מבט מהחלון של חדר הכושר מראה נוף לא רע של אזור השרון , מה שנותן לי תחושה שאני בעצם בכלא הדרים ועשיתי משהו לא טוב , שסגרו אותי בחדר אחד עם כל המיוזעים והמסריחים לידי. תרוצו בחוץ בטבע למה כאן? כבר נעים בחוץ ולא חם ובכל זאת אף אחד לא רוצה להיות עם עצמו לבד. אני רואה מהחלון את כל המשרדים וגם החבר׳ה שם נראים לי כמו עכברי מעבדה. מצאת החמה עד צאת הנשמה לא רואים אור יום. נגמרים להם החיים בזמן שהם בעבודה. בדרך כלל גם הילדים שלהם גדלים בזמן שהם בעבודה.
סיימתי שעה אופניים ועוד חצי שעה הליכון ואין זכר להורמון ה- high שהובטח לי. גיהצתי עוד 300 שח בוויזה למנוי בכלא הדרים וקיוויתי לטוב.
בעוד שעה אוהד יחכה לי ליד כיתה א’ ושוב אעמיד פנים של אמא מאד שמחה, ואולי באמת אשמח לראות אותו ונעביר יום נוסף של אהבת אינסוף לאיש הקטן הזה שמציל את חיי. אולי אפילו נותן להם משמעות.
תגובה אחת
את גאון – ממש מצחיק