איטו אבירם

9 ספרי קריאה חדשים ומעניינים (פרוזה) שהגיעו לשולחני.

ספרים חדשים שלחלקם ניחוח ישן, לא את כולם קראתי עד הסוף, אך כולם הציתו בי סקרנות בסיסית שממנה אשאב את הרצון להמשיך ולקרוא בהם הלאה.

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

כתב: איטו אבירם

אירבוס עימנואל בלחסן אירבוס A320/ עמנואל בלחסן – כתיבה מרגשת, טעם של עוד.

לא מכיר את הסופר, אבל הוא כה הפתיע אותי, עד שחיפשתי עליו פרטים בגוגל, והגעתי לסיפור של אחיו ז"ל שנהרג בשירותו הצבאי. עמנואל, שזהו ספרו הראשון, כותב מתוך דמיון קודח, עתיר דימויים ופרטים, הקשרים ותזזית. התוצאה היא סיפורים מטלטלים, בין הווה ועבר, שמצאתי את עצמי נשאב לתוכם בסקרנות גוברת. בסיפור הראשון עמנואל כותב על הטירונות שלו – ואתה, הקורא, נמשך בעבותות המילים בחזרה אל זיכרונותיך שלך, מתוח ונסער. בסיפור השני הוא כותב על בחורה שחומת עור שמפתה אותו, כשהוא מגיע לתקן את הטלפון שלה, וזהו אחד מסיפורי הפיתוי היותר אמינים שקראתי בשנים האחרונות.

לשם שינוי, אני מסכים לחלוטין עם מה שכתוב על גב הספר, ובין השאר: "… הוא מפליא לשרטט עד דק את מכאובי הגוף והנפש של גיבוריו, לשחזר מערכות יחסים מורכבות, לתאר נופי מדבריות וערים, לשוב אל תמונות ילדות, כמו גם אל סצנות־אהבים דרמטיות, או פתטיות למדי…" (הוצאת הקיבוץ המאוחד).

**

בואנוס איירס איסטנבול בואנוס איירס, איסטנבול/ עינה ארדל – רומן הנרקם בין מיילים ומכתבים

לכתוב רומן שלם בסגנון של מיילים ומכתבים? בהחלט מקורי, אבל מתכון בדוק לדילול מספר הקוראים הפוטנציאליים. אנחנו, הקוראים, אוהבים גוף ראשון זמן עבר, שלא יבלבלו לנו את המוח ויקשו עלינו מדי… אבל עיינה שהיא מורה לספרות מבטיחה למי שיתאמץ מספיק בשיעור הראשון (כלומר, העמודים הראשונים), לצאת נשכר בשיעורים הבאים (כלומר, בהמשך הספר) ומקיימת את הבטחתה.

לאט ובהדרגה, תוך שימוש בעברית לירית ופיוטית והקפדה הנזהרת להישאר בגבולות סבירים של חליפת מכתבים ומיילים, מותר סבך משפחתי המתפרס על פני יבשות וארצות, ונוגע בבני משפחה ובחברים, שנעלמו, עזבו או עדיין נוכחים, אך לא ממש נמצאים. אחרי עשרים עמודים קורה הנס הזה, שהעלילה מעלה הילוך והקורא מתחיל ליהנות גם מהדרך… פתאום נעשה מסקרן להציץ לתוך מכתבים ומיילים של אחרים. (הוצאת דביר).

**

המטרה מקדשת המטרה מקדשת/ יריב ענבר – ריגול ומתח בע"מ

מיהו, לעזאזל, המחבר יריב ענבר שזהותו האמיתית נאסרה לפרסום?! בעצם, אולי עדיף כך, כשאתה, הקורא, יכול לדמיין את הסופר כמו שמתחשק לך – סוכן כפול, אלוף בצה"ל, מפקד ב"מוסד" או מומחה לטרור. הספר מדבר על קצין ביון בכיר, שנשלח להציל סוכן חשאי ישראלי הפועל בארץ אויב. זהו ספר מתח, והכותב עלום השם מתיז עליך, הקורא, רסיסים של עובדות מרתקות מתוך שגרת יומם של אנשי השירותים החשאיים באשר הם.

כל פרק בסיפור מתחיל ביום ובשעה, העלילה מתגלגלת הלאה בגוף שלישי ובזמן עבר, ואם אין לך ציפיות ספרותיות מוגזמות, יש מצב שתיהנה מהספר, ואולי אפילו יותר מאותם פרטים טכניים הקשורים בחייהם של אלה שפועלים יום ולילה כדי שכולנו נחוש טיפה יותר מוגנים ובטוחים כאן, למרות שיגיונותיו של האוחז בהגה השלטון. (ידיעות ספרים/ספרי חמד).

**

בית הצעצועים השבורים בית הצעצועים השבורים/ יונתן יוגב – הבנאליות של האכזריות       

יונתן יוגב, שזה ספרו הראשון, מצליח לרקוח כאן סיפור התבגרות שהוא זיכרון אישי מימי השכונה. אומר זאת כך: קריאת העמודים הראשונים ריתקה אותי, אך האכזריות שנבטה מתוך התנהגות הגיבורים, מתבגרים צעירים משכונה באר שבעית, ובמיוחד ממנהיגם המרושע, גרמה לי לנטוש את הספר. יש מספיק רוע ואכזריות סביבי, ולאחרונה הפסקתי ללכת גם לסרטים ולהצגות המגלגלים עלילות שבהם שולטים הרוע והאכזריות האנושית.

יש מצב שהפסדתי, כי יונתן, שהוא מורה בתיכון בבאר שבע ודוקטורנט, כותב טוב. כתיבתו רגישה, ישירה ובגובה העיניים. אם אתם פחות רגישים לרוע ולאכזריות, או לפחות מסוגלים להכיל אותה, יש מצב שתיהנו מרומן מתח פסיכולוגי, שבו נחשפות תכונות אנושיות של יונקים מתבגרים בסביבה ענייה ולוחצת. היכן שהפחדנות והבוגדנות מתחרות בחברות ובנאמנות, ולעיתים חוברות להן בריקוד מתעתע. (הוצאת זמורה ביתן)

**

עמק_האושר(1) עמק האושר/ פטריק וייט – מעדן ספרותי בטעם אוסטרלי נידח

יש חיים בקצה היבשת המרוחקת ההיא, והיכן שהגבעות מכוסות בשלג ובכפור בחורף ומתבקעות בשרבי הקיץ, גם שם חיים בני אדם שממש כמו האדמה – מתכסים בקור, מפשירים בחום, רבים, אוהבים, מקנאים ומנסים לשרוד.

פטריק וייט הוא חתן פרס נובל לספרות. קראתי את זה בפתח הספר וטוב עשיתי. שכן, הידיעה שהכותב הוא סופר מיומן ובעל הכרה עזרה לי לצלוח את המוקשים הספרותיים הנוצרים מעצם הכתיבה הספרותית המורכבת, הבנויה שכבות שכבות, זורמת ומעמיקה, ומאתגרת אותך, הקורא, עד שלפעמים נמאס לך להתמודד ואתה מניח את הספר מידיך באנחת הקלה ומחפש ספר קל יותר, שלא ידרוש ממך הוצאת אנרגיה מחשבתית העולה לך בדמים הרבה.

סצנת הלידה של התינוק המת, בין דפיו הראשונים של הספר, מכתיבה את מה שיבוא הלאה. זה מקום קשה של אנשים קשים, ודווקא שמו המתעתע – "האפי וואלי", שהוא גם שם הספר, מייצר את הקונטרסט. געגועים ובדידות, אהבות נכזבות , ועל הכל ניבט מרום השמיים נץ, הדואה בדריכות שאין שלווה ממנה ומסמל את הטעות האופטית אותה תגלה גם אתה הקורא, אם רק תצליח להתמודד בהצלחה עם מורכבותו. (הוצאת עם עובד).

**

_המת_של_מגרה(1) המת של מֶגְרֶה/ זורז' סִימֵנון – לא סתם "עוד רצח אחד"…

מדהים אותי, הז'ורז' סימנון הזה. כמה פשוט וישיר שהוא כותב, ואיך שבכל זאת, תמיד, יש לך, הקורא, הרגשה שאינך קורא סתם זבל, אלא ספרות טובה.

ספר כיס קטן, אפשר לשים בתיק הצדדי ולפתוח ברכבת, בתור לרופא, או בדואר, בזמן ההמתנה לחבילה שצריכה להגיע מאי-ביי ולא מגיעה כבר חודש. בתוך הספר – ממתק מוכר שתמיד כיף לטעום אותו שוב – מישהו נרצח, ועל חוקר המשטרה הוותיק, העייף וחד העין מוטל לגלות מיהם האשמים ולהביא אותם לדין.

הספר כתוב בזמן עבר, הסופר מתאר את העלילה מזווית העין של החוקר. כשהוא יחשוד במישהו, גם אנחנו נחשוד. אפילו לא דקה לפני כן. הדיאלוגים מתומצתים ומשרתים את העלילה, הדימויים במשורה, אבל צובעים היטב את הרקע ומכשירים עבורך, הקורא, את האווירה המתאימה. כשתסיים, תכיר היטב את כל הדמויות הפועלות. ייתכן שאפילו תחשוב שפגשת אותן פנים אל פנים. יש מצב שאינך טועה בתחושותיך…

(הספר הוא אחד מתוך סדרה של ספרי מגרה בהוצאת עם עובד).

**

שטוקהולם נעה ידלין שטוקהולם/ נעה ידלין – מישהו מריח משהו?!

כתיבתה של נעה ידלין מזכירה לי, לא אחת, את אותו הג'וגלר, המלהטט בכדוריו, מעיף אותם בעיגול, שומר אותם באוויר, תופס אותם בזה אחר זה ושוב הם באוויר, ורק נוספים להם עוד ועוד כדורים, עד שאחד בורח לו במפתיע, ומזכיר לך, הצופה, שגם הלהטוטן איננו כל יכול.

וכמוהו, כך גם היא, מלהטטת בשלל הדמויות שבהן היא מאכלסת את ספריה. כאן – חבריו הטובים של כלכלן ישראלי בעל שם עולמי שהוא מועמד מוביל לזכייה בפרס נובל, הנמצא במפתיע מת בחדרו, מתעקשים להסתיר את עובדת מותו כדי שעדיין יוכל, אולי, לזכות בפרס הנכסף.

מה שנדרש ממך, הקורא, מלבד היכולת להתמצא בדמויות השונות וללמוד בשקדנות את מאפייניהן, כדי שתוכל ליהנות מחדוות העלילה, הוא גם לסתום את האף. יש פה, בספר, יותר מתיאור אחד שאינך רגיל לקרוא. זאת, אלא אם כן אתה מצוי ומודע להלכות גופות מתים שאינן נקברות, אלא נשמרות (שלמות או לא) בתנאים-לא-תנאים.

כמובן שיש מידה של קומיות בעלילה מסוג זה, ובהחלט גם סאטיריות, כי נועה חושפת את היסודות החברתיים עליהן נשענת הידידות בתוך החבורה, התחרות הנמסכת בנאמנות, הקנאה וגם, כן, בלי קלישאה הפעם – החיים והמוות. (הוצאת זמורה ביתן).

**

תישארי תמי בצלאלי תישארי/ תמי בצלאלי – סיפור על אהבת נשים בצל מותו של בן אהוב

זהו הרומן היחיד שתמי בצלאלי, אמנית יוצרת שהיא מורה המלמדת רישום באקדמיה בצלאל, כתבה. היא עשתה זאת כשהיתה בת 63. ברומן, היא מספרת על חייה הסוערים של גיבורת הספר – דליה.

זו, מקץ עשרות שנות נישואין, מגלה שהיא מאוהבת באישה ועוזבת את בעלה. במקביל בנה מתאבד, והנה מערבולת של רגשות שיכולה להתניע עלילה מפוארת.

העניין הוא שתמי בצלאלי עצמה חוותה בערך סיפור חיים דומה. אז, האם מדובר באוטוביוגרפיה? לא ולא, טוענת הסופרת, בראיון לעיתון הארץ. לדעתי, חובה לקרוא את הראיון החושפני הזה כדי להצליח ליהנות מהסיפור, שהוא טוב כשלעצמו, שכן תמי הציירת והפסלת גם יודעת לכתוב היטב.

(בהוצאת זמורה ביתן).

**

עטיפה_-_עוד_מהנעשה_בעירנו(1) עוד מהנעשה בעירנו/ עלי מוהר – "אז, בבית הספר" של העיר תל אביב

עלי מוהר הטוב, השנון, המוכשר ואפילו הזמר של שיריו הוא. עלי מוהר של "שיעור מולדת" ושפע שירים ישראלים כל כך, שאת רובם הלחין יוני רכטר ורבים מהם שר אריק איינשטין. עלי מוהר ז"ל, שנפטר בגיל צעיר מדי, הוא גם פובליציסט. הכרנו אותו, אני ורבים מכם, אולי, מהטור השבועי הקבוע שלו בעיתון "העיר". שניהם – עלי והעיר הן אנדרטאות לאיזה עידון שכלתני של פעם, משהו שהמוח החילוני/שמאלני שלנו אהב ללעוס בסופי שבוע, כדי להישאר שפוי.

חובה לקרוא את גב הכריכה של הספר, שבין דפיו כרוך אוסף של עשרות טורים שבועיים. את ההקדמה על גב הספר כתב דורון רוזנבלום, גם הוא אייקון של טורים אישיים, שמקומו במוסף "הארץ" חסר לקוראים כמוני כמו מים להלך הצמא.

עלי נפטר לפני עשר שנים, אבל שייך בכתיבתו למאה הקודמת, כתיבה של טרם היות הדיגיטל כפי שהוא כיום. ואם גם אתם עוצרים מדי פעם בצד הדרך, שואפים אוויר ומניחים לקדמה לחמוק הלאה, מתוך געגוע אל דברים שהיו פעם פשוטים והגיוניים הרבה יותר, גם אתם תמצאו עניין בכתיבה המעודנת והמתורבתת, המתובלת בעדינות בתבלינים, שעוצמתם מתגלה רק בדיעבד, כשלעיסת המילים הסתיימה ועוצמתם מחלחלת באיחור אלגנטי אל ירכתי המוח. (בהוצאת עם עובד).

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *