כתבה: לירי שביט*
השבוע פרסמתי במקומון מודעה לגבי טיפול בגב, שאותו אני מעניקה כמומחית בשיטת אלכסנדר. מאחר ויש לי ניסיון רב עם טלפונים של סוטים שמחפשים הרפיה ולא טיפול גב כתבתי טקסט מיוחד במינו שלא מושך אף גבר וכנראה גם לא אישה. מצאתי נוסח מאד לא אטרקטיבי שידחה את האנסים.
בדרך כלל הם מצלצלים ממספר חסוי, נשמעים טמבלים עם חצי פיגור שכלי, מגמגמים משהו על מתי אפשר להגיע, כשהכוונה היא לעכשיו. הם חרמנים הרגע. למה צריך לקבוע תור, וכמה יעלה התענוג. ואז אני מתחילה לגמגם. לא זה לא מה שאתה חושב, זה עם בגדים בלי שמן. זה לא כיף כמו עיסוי זה בעצם התעמלות כזאת.. ואז אני מוצאת את עצמי תוהה למה שילמתי על מודעה שבעצם אני מנסה בסוף לעצור את ההמון הסואן.
הפעם לראשונה מזה עשרים שנה התקשר ממספר מזוהה גבר זר, מבטא ערבי כבד. וואלה חשבתי איזה שמאלנית ואיזה נעליים. דמיינתי את הדקירה בחזה ואת האונס. אין סיכוי שעם המבטא הזה אני יוצאת חיה מחדר הטיפולים.
רן בעלי, השוטר הטוב, התייצב להגנתי. תקראי לו תקראי לו יהיה מה זה מעניין. חשבתי שגם אם בסוף אמות היה שווה לו האקשן הזה בבית.
וכך צויידתי בגז פלפל וקיבלתי תדריך משטרתי לאן משפריצים ושעדיף לברוח מיד מהחדר כי אני אלרגית ואיחנק מהפלפל לפני הדקירה בלב. הוא אמנם לא עלה על מדים אבל סייר מחוץ לחדר וצוטט לשיחות שלנו עד כדי כך, שכל הערב שמעתי אילו משפטים טוב שאמרתי ועל אילו הייתי צריכה לוותר. שמעתי את רן מפטרל בזמן הטיפול וידעתי שאני בידיים טובות.
כשהלקוח הראשון שלי – התברר ששמו עלי – נכנס לחדר הטיפולים, בדקתי כל זווית אפשרית של נשק, חוץ מסיגריות שזה סוג אחר של נשק לא היה משהו חד. עלי הפתיע לטובה והיה תלמיד מצטיין אפילו מחונן, למרות ואולי בגלל המבטא. יצאתי בתחושת הקלה וגאווה של ניצחון הרוח.
רן העביר אותי תחקיר ביטחוני שכלל עם איזה רכב הגיע הבחור. זכרתי מסחרית סוואנה כמו של פורצים ואמרתי לו. מיד שלף רן את האייפון והראה לי תמונה של לוחית הרישוי של הסוואנה. בזמן הטיפול הוא הספיק לצלם.
מה שבטוח – אותנו לא יאנסו ולא ירצחו ולא יגנבו בזמן הקרוב.
מה שיעלה בגורלו של עלי זה כבר סיפור אחר…
*לירי שביט היא מטפלת בשיטת אלכסנדר ותלמידה מצטיינת בסדנת הכתיבה היוצרת בקדימה.