מאת: תמי כהן
כל הופעת מחול שבה מעורב הכוראוגרף אוהד נהרין מחזקת אצלי את התחושה שהוא פשוט אינו יכול לאכזב אותי. נראה לי, כי זה מכבר נפלתי שדודה בין קורי יצירות המחול של האיש המוכשר הזה, וככל הנראה לא אצליח להשתחרר. אבל איזה כבלים מקסימים בחרתי לעצמי…
סשן היא תצוגת מחול שאינה שונה מהותית מהופעות אחרות של להקת בת שבע. ובכל זאת, יש בה ייחודיות מספקת, כדי שאוכל לחוש שגם הפעם קיבלתי תמורה מלאה לרצוני הכן לצפות בתצוגת מחול ראויה, כזו שמעבירה את הנפש חוויה מטלטלת. האם באמת כל כך קל לטלטל את נפשות הצופים, לשכר אותם בשילוב של תנועות, מוסיקה וקצב ולהעניק להם חוויה מחודשת?!
המופע מתקיים באולם שבו הצופים יושבים בריבוע כיסאות גדול. נכנס רקדן ראשון מתוך החשיכה וניגש ללחוץ יד של צופה אקראי. הלחיצה מתמשכת, אחר כך ניתקות הידיים והרקדן מתחיל לבצע סדרה של תנועות, תוך שחבריו נכנסים גם הם אל תוך הריבוע. חלקם מתיישב בין הצופים, בכיסאות שעליהם כתוב “שמור”, ואני איני יכולה שלא להיזכר לרגע במופע חזק אחר של להקת בת שבע – “כמויות”.
אבל סשן הוא מופע שונה. כאן הצופים קרובים מאד אל הרקדנים, אך הם אינם מוזמנים ליטול חלק במחול. לעומת זאת, הרקדנים מוזמנים להציע לתנועות המחול המוכרות בחלקן מהופעות אחרות של להקת בת שבע אינטרפרטציה מחודשת, תרגום שונה ממה שהיו מציעים אוהד נהרין או שותפתו – שרון אייל. וכך, מתוך התחלות מוכרות, תנועות שאנו, הצופים, יכולים להתרפק עליהן ולהיזכר בהן בקונוטציות אחרות, נוצר מחול חדש, אחר וספונטאני.
נראה שלעיתים הרקדנים, שיכורים מהזכות שניתנה להם ליצור בעצמם, מעדיפים לכלות אותה בריצה פנימה והחוצה מהבמה, כאילו היו גוזלים שלמדו לעוף, והם אינם בטוחים מה ברצונם לעשות עם היכולת החדשה והמופלאה הזאת.
גם למוסיקה תפקיד חשוב, כמובן, ומכיוון שהיא שונה, נוצרים חיבורים חדשים לתנועות המוכרות, אלו שיושבות בתוך התודעה של הצופה הנאמן, שקטעי זכרונות של מופעים קודמים מבליחים במוחו בלי סדר, והוא אינו בטוח אם הוא כבר מכיר את המחול, או אולי המוסיקה, או אולי את שניהם. האם זו “פטה מורגנה” שחש ההלך במדבר? לעיתים חשתי כמי שפוסעת על המדרכה בעיר הומה, ופוגשת, למולי, דמות שנראית לי מוכרת מעברי. דמות שמחייכת לעברי, אך ממשיכה ללכת בלי לעצור, ללחו ץ יד, או לעזור לי לפענח את הקשר, אם כלל היה שכזה, ביני לבינה.
עד כמה יכול המופע “סשן” לתעתע בצופים? לקרוץ ולהמשיך הלאה, לדגדג את בלוטות הזיכרון ולברוח בריצה מהירה אל החושך? לי היתה תחושה נהדרת, שכל זה יכול להמשיך עוד ועוד. אולם התעורר בי חשש כי לפחות אחד מהצופים שישב לצידי שבע מהספונטאניות, וביקש קצת לנפשו קצת שקט. אולי בדמות מחול מובנה, יצוק ומוגדר, שאינו מתעתע ותובע כל כך.
“סשן” מאת אוהד נהרין בשיתוף רקדני בת שבע. די-ג’יי: גיא שומרוני, עיצוב תלבושות: רקפת לוי. סטודיו ורדה, מרכז סוזן דלל בת”א.
מעוניין לקרוא עוד כתבות התרשמות מהופעות של להקת בת שבע?