לאורך כל הסרט לא יכולתי שלא לחוש כיצד התסכול הולך ומתגבר, הולך וקובע לעצמו משכן בנפשי. מעניין, אבל התסכול הזה הסתדר לו מצוין במחוזות ההנאה. כמו הגידול הסרטני שהתקבע לו בגופו של רופא הכפר, כך גם התסכול שלי חתר וחפר שם, בלתי מורגש, וכשנגמר הסרט, הוא התפרץ.
איך! איך זה ייתכן ששתי נשמות בודדות, הרופא הוותיק והרופאה המחליפה, שניהם אנשים כל כך אמיתיים, בעלי אופי ונשמה טובה, המחלקים את אותו המקצוע ובעצם עוברים לחיות ביחד כמה שעות בכל יום, ממשיכים ומצליחים בסופו של דבר להתעלם מהעובדה שהם נועדו זה לזו?!
זו התחושה עם סיום הסרט. תחושה של החמצה. אבל החמצה עדינה ואנינה כבצק עלים צרפתי, שטעמה נותר על קצה הלשון ומלווה אותך בדרכך חזרה הביתה. שוב ושוב אתה מעביר בדמיונך את הסצנות, שכל אחת מהן מהנה בפני עצמה, ובעצם, אולי המסקנה היא שגם בחיים, שלא כמו בסרט, אך דווקא כמו בסרט הזה, לא כל מה שצריך להסתדר מסתדר, ולא כל שתי נשמות בודדות שנדחפות לחיות יחד, יתאהבו, בסופו של דבר, זה בזו.
וזוהי העלילה: תושבי הכפר יודעים שהם יכולים לסמוך על ז’אן פייר, הרופא הוותיק והמסור שמטפל בהם יום ולילה. אבל כשז’אן פייר מגלה שהוא סובל ממחלה אין לו בררה אלא למצוא מחליף. הבחירה נופלת על נטלי, רופאה צעירה וחסרת ניסיון. האם היא תצליח להחליף את האיש שמשוכנע שלא ניתן להחליפו? האם יצליח הרופא הכל יכול לזהות את יפי הגוף והנפש של המחליפה שלו, את מבטיה בעלי המשמעות, ואת האגרוף שהוא חוטף בבטן כשהוא רואה אותה, ואיכשהו מצליח להתעלם ממנו?!
**
על השחקן פרנסואה קלוזה
עזב את התיכון בגיל 17 כדי להיות שחקן. הופיע על הבמה ובכמה סרטי טלוויזיה לפני שהופיע בסרטו הראשון “קוקטייל מולוטוב” של דיאן קוריס. הופיע כמה פעמים בסרטיו של קלוד שברול. הופיע בסרטים רבים זכה בפרס ז’אן גבן לשחקן המבטיח. ובשנת 1984 היה מועמד לפרס הסזאר גם כשחקן המשנה הטוב יותר וגם כשחקן המבטיח. את פרס הסזאר הראשון שלו הוא קיבל על תפקידו בסרטו של גיום קאנה “אל תגלה” בשנת 2007. קלוזה המשיך לעבוד עם קאנה בכמה סרטים כולל “שקרים לבנים קטנים” בה משתתפת גם רעייתו של קלוזה באותה עת, השחקנית ולרי בונטון. בשנת 2009 הוא שוב מועמד לפרס הסזאר על שני תפקידים ראשיים שונים, “אחד לדרך” ו”המקור” אך לא זכה.
ב- 2011 הוא השתתף בסרט “מחוברים לחיים” לצדו של עומר סי, וזוכה להצלחה עולמית גדולה.
אודות השחקנית מריאן דניקור
הופעתה הראשונה על המסך היא בשנת 1989 בסרט של רובר ברסון. ורק אחר כך החלה לימודי המשחק בבית הספר בננטר בניהולו של הבמאי פטריס שרו. היא הופיעה על הבמה בפסטיבל אביניון בתפקיד אופליה, ומאז מופיעה באופן קבוע בתיאטרון.
בקולנוע היא עבדה עם הבמאים פטריס שרו, ז’אק דווין, ז’אק ריבט, בנואה ז’קו, ארנו דפלשן ועוד. דניקור גם משלבת גם קריירה מוסיקלית. היא הופיעה בישראל וברשות הפלסטינאית בשנת 2013 עם טקסטים של אלבר קאמי. היא אף ביימה שני סרטים דוקומנטריים באפגניסטן. דניקור היתה מועמדת לפרס הסזאר לשחקנית משנה על תפקידה בסרט “היפוקרטס” של תומא לילטי.