איטו אבירם

תנו לישון בשקט

"… בעיניים כלות צפיתי בפועל העצל, הנופח כמויות מבהילות של אוויר בכמה עלים סרבניים, שהתעקשו להיאחז במדרכת. אין ספק שמגרפה פשוטה הייתה עושה את העבודה טוב ומהר יותר…"

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

מאת: איטו אבירם

ברבע לחמש לפנות בוקר נשמעה היטב טריקת דלת חדר המדרגות בבניין, ואני ידעתי, כפי שאני יודע מדי בוקר בבוקרו, כי איש העיתונים סיים להניח את עיתון הערב על ערש דלתי, ואפשר לחזור לישון.

לחזור לישון? הצחקתם אותי!

אמנם עצמתי את עיני וניסיתי להיזכר בחלום מסוים שדווקא עשה לי טוב, אולם קפיצותיה הקולניות של עגלת הזבל, בדרכה מחדר הזבל החוצה, אל הרחוב, הקפיצו גם אותי. החלפתי תנוחה, הצצתי בקנאה בזוגתי היפה הנעולה בתוך חלום אחר, וכמעט ושוב נרדמתי.

מוסיקה של מפוחי אויר, רמקולים עוצמתיים, עגלות זבל וקולות צעקות. מוסיקת המקום.


מוסיקה של מפוחי אויר, רמקולים עוצמתיים, עגלות זבל וקולות צעקות. מוסיקת המקום.

אבל היה לי כבר ברור שכמה דקות מאוחר יותר תתחיל "שירתו" הנביחית של הכלבלב הקטן בבניין ממול, המקדם כל בוקר בתפילה קולנית בשפת הכלבים. תפילה שאינה מסתיימת אלא כשעובדי הגינון מגיעים ממש אל גינת אותו הבניין כדי להעניק לה טיפול פינוק דו שבועי מיותר לגמרי.

ניסיתי עוד להמשיך לישון, וממש כשנדמה היה לי שהצלחתי, העיר אותי קולה של מגזמת השיחים החשמלית. את הקול האיום הזה אני מזהה היטב גם בתוך חלום הבוקר הארוטי הקבוע שלי.

קמתי מהמיטה, מגחך לעברה של יפתי השרועה עדיין, מכורבלת כתינוקת, מנסה למצות כל דקה נוספת אפשרית של שינה. מיהרתי לחסום בחלונות דירתי את אוויר הבוקר המבושם, כדי להקטין את הרעש. ממש מולי, מצידו השני של הרחוב, הניחו הפועלים החרוצים את המגזזה החשמלית והחליפו אותה במפוח, שעוצמת קולו לפחות זהה לעוצמת מנועי מטוס האיירבוס החדש, הנחשב לגדול ביותר בעולם.

בעיניים כלות צפיתי בפועל העצל, הנופח כמויות מבהילות של אוויר בכמה עלים סרבניים, שהתעקשו להיאחז במדרכת. אין ספק שמגרפה פשוטה היתה עושה את העבודה טוב ומהר יותר. אבל אנחנו, הרי, צועדים קדימה עם הטכנולוגיה ונהנים ממנעמיה ומה לנו כי נלין.

עובדי גינון נוספים, חרוצים מעט פחות, התחילו לאייש בשלב זה גינות נוספות ברחוב הקטן, החד-סיטרי והשקט שבו בחרתי לגור. בשעת ארוחת הבוקר נשאנו יפתי ואני איש לעבר רעותו עיניים טרוטות. על ריחות האורן והאלמון ההודי, שרוח הבוקר נושאת בכנפיה העדינות ויתרנו, כדי להקטין את הרעש הנישא מכל פינה בעיר. בחלונות מוגפים ומתוך אופטימיות חסרת תקנה בישרתי לזו שישבה מולי כי אני איתן בדעתי לנסות ולכתוב היום כמה מאמרים חשובים. נראה שהטון המאיים שבו אמרתי את דברי עשה את שלו, שכן יפתי נעצה בי את מבטה המרחם ואמרה בקולה הרך: "מותק שלי, אני חושבת שעדיף שתצא לאחד מבתי הקפה שלך, לבדך. שתה קפה טוב, הירגע מעט, ואז תחזור עם אנרגיות חדשות".

יצאתי. אין כמוני אוהב את הבדידות המזהרת בליבו של בית קפה אופנתי, מוקף באנשים יעילים של בוקר, המזדרזים לקיים פגישת עסקים ראשונה. התייחדתי עם הכותרות הלא ידידותיות של פיסת העיתון שעליה הצלחתי להניח את ידי ומצצתי את ארומת הקפה הקצפית בשקיקה. כן, זה עשה לי את זה, ופתאום הצלחתי להגיע למסקנה שהעולם אינו כה נורא. אפילו העזתי להחזיר חיוך אל מלצרית ידידותית אחת, שמכנסיה הצמודים הם האחראים הישירים לעלייה הניכרת בלקוחות הגבריים באותו בית הקפה. דחיתי מחשבה נועזת, שהזכירה לי ימים אחרים, וקברתי אותה עמוק בראש. חזרתי אל חדרי הקט והתחלתי לעבור במרץ על המיילים שנשפכו כמעיין המתגבר מתוך מסך המחשב.

איני יודע אם גם אצלכם בשכונה בונים בעת ובעונה אחת שלושה בניינים חדשים, ומשפצים עוד שניים. אצלנו כן. תהיתי לי בשקט למי יש עוצמת רעש חזקה יותר – לטרקטור ההורס את המבנה הישן על מנת לפנות דרך לוילה חדשה, למנוף החורקני המתנוסס מעל כל אתר בנייה פרטי או למקדחות המצמידות את לוחות השיש אל הבניין המשתפץ, וקודחות בקירותיו מסלולים חדשים לסיבים אופטיים וצינורות יניקה של שואבי אבק מרכזיים.

 

שעת הצהריים הביאה רגיעה זמנית בהמולת השכונה הרוגעת שבה בחרתי לגור, ואפילו זיהיתי, כך אני סבור, קול ציוץ בודד של ציפור מבוהלת.

אלא שמיד אחר כך נקטע השקט המדומה ביבבות מערכת האזעקה המקולקלת של אחד הבתים הפרטיים ברחוב השומר הסמוך. אל הבית הזה, שאותו אני מנסה לאתר כבר שבועות וחודשים, אני מנסה להגיע בכל פעם שהאזעקה מתחילה. גם הפעם מצאתי את עצמי מדדה בלבוש חלקי ברחובות הקטנים, וממש כשאני קרוב לפתרון החידה – נקטע באחת צלצול האזעקה ומותיר אותי נבוך ומתוסכל על מדרכת הרחוב.

לא אלאה אתכם ברעשי רקע נוספים שריפדו את שעות אחר הצהרים. אבל אשתף אתכם בחגיגת טראנס רועשת, שאותה בחר לקיים אחד השכנים בחצר ביתו. מסיבת גן שמתחילה כמסורת המסיבות – קצת אחרי חצות, וממשיכה בשילוב כלי נגינה אלקטרונים ובס איימתני, המזעזע את קירות הבניינים בעיר, הרחק אל מחוזות ההשכמה.

יפתי, הרגישה לרעשים מסוג זה בדיוק, שלחה אותי למטה, ואני לא התעצלתי, ירדתי מדירתי הצנועה ודידיתי עד למאבטחים שחסמו את הכניסה אל גינת אותו הבית. ביקשתי, התחננתי ואף איימתי שהם יהיו אחראים אישית לגירושי מאשתי. המאבטח הרוסי הגבוה הופתע לשמוע שקולות המסיבה מפריעים לשכנים, והבטיח לבדוק אצל בעל הבית אם אפשר לעשות משהו.

שעה וחצי מאוחר יותר הצליחו איומי להשפיע, ככל הנראה, ועוצמת השידור הלילית הונמכה באופן סימלי. אז, סמוך לשעה 3 בבוקר גם הצלחתי כנראה להירדם בפעם הראשונה.

"מותק, אתה חייב לקום בגלל הרעש", ניערה אותי שוב יפתי, ללא רחמים.

"אבל הם הנמיכו!" התעקשתי, מנסה לשתף אותה בניצחוני המפוקפק.

"הם הנמיכו, אבל אתה נוחר. זוועה. אני לא מצליחה להירדם בגללך!"

עברתי לסלון, זנבי מקופל בין רגלי וידעתי שיש לי שעה וחצי תמימות של שינה, עד ששליח העיתונים יגיע עם עיתון הבוקר הטרי…

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *