איטו אבירם

תיאטרון קליפה מציג חמישה מופעי בכורה

תיאטרון קליפה משיק רפרטואר חדש ומציג "מכת בכורות": סדרה של חמישה מופעים חדשים לקראת ראש השנה.

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה
מתוך המופע של לי מייטל

מתוך המופע של לי מייטל. צילום: אנדריי לבסקי

מאז הקמתו ובמשך עשרים שנותיו היה תיאטרון קליפה בית ליצירה הזוגית של מייסדיו, האמנים עידית הרמן ודימה טולפנוב. הדואט המבריק בין השניים הוליד תיאטרון פרובוקטיבי, אמיץ, שמאתגר ושובר את כל כללי הקונצנזוס.

מותו הטרגי של דימה טולפנוב בפברואר 2015 העלה שאלות רבות בנוגע להמשך דרכו של התאטרון, וחייב חשיבה מחודשת על עתידו. הרמן, המנהלת האמנותית של התאטרון, נעזרה בדור היוצרים הצעיר שצמח בו לאורך השנים, ובכוחותיהם המשותפים נפרצה הדרך אל שנות הפעילות הבאות של הקבוצה.

"זה תיאטרון אחר", אומרת עידית, "כבר לא תיאטרון של זוג דומיננטי, אלא גילדה שלמה של יוצרים צעירים ומוכשרים המובילים לכיוון חדש, ולעיתים שנוי במחלוקת. אפשר לומר שיש פירות חדשים בקליפה." חמשת המופעים נוצרו בליוויה האומנותי של עידית הרמן ובהפקתה של קבוצת קליפה.

חמשת המופעים מעמידים במרכזם קונפליקטים חברתיים ופוליטיים, ועוסקים באלימות, זרות, שחיקה והתשה, חזרה בתשובה ובשאלה, ותנודה בין קצוות במהירות מסחררת וחשיפה מלאה. על בימת התאטרון יוצגו משחק תפקידים זוגי, סאטירה פוסט (פוסט) ציונית, ביוגרפיה תנועתית מפוברקת, דוקומדיה בהילוך מהיר ובלט רוסי קלאסי בגרסה דרום תל אביבית.

הכירו את הרפרטואר החדש:

אחר הצהריים + ערב עם פאון

ארתור אסטמן, אחד הרקדנים הבולטים בארץ, משחזר בדיוק מופלא את פנינת הבלט הרוסי מ 1912, "אחר הצהרים של פאון". יצירת המופת הפרובוקטיבית של ואצלב ניז'ינסקי האגדי עלתה לפני מאה שנה בפני הקהל הפריזאי המפונק, שהזדעזע עד עמקי נשמתו הבורגנית.

פאון של אסטמן מוצא את עצמו בדרום תל אביב, בגרסה שערורייתית לא פחות.

ארתור למד בלט קלאסי ברוסיה, עלה ארצה בגיל 18 ונסחף אחר החופש והיצירתיות הישראלית. באופן מפתיע הוא חולק מספר פרטים ביוגרפיים עם ניז'ינסקי, הנחשפים במהלך היצירה. במהלך שנותיו בארץ זכה לתהילת ריאליטי קצרת מועד כשהשתתף בתכנית "נולד לרקוד" וזכה במקום השני בגמר הגדול.

אסטמן מאמין שלאחר הצהרים של פאון מגיע מקום בפנתיאון המיניות הגברית: הוא חולק עם הקהל באירוניה ובסרקזם רגעים נבחרים מההיסטוריה המינית מילדותו, דרך סיפור עלייתו והתאקלמותו בישראל, הכולל גם הסברים והדגמות מקריירה מצליחה כחשפן.

פאון של אסטמן לא רק חומד צעיפים של נימפות, אלא גם מצייר עליהם ומוכר אותם לקהל במכירה פומבית.

אחר הצהרים+ ערב עם פאון מציג יופי קלאסי קריסטלי, ומנתץ אותו לרסיסים לעיני הקהל.

 

this is how we do it

צילום: עודד טליה מכר – this is how we do it

ככה אנחנו עושים את זה

מופע היפר אקטיבי וחצוף המציג חיים מלאי אתגרים של זוג לא סטנדרטי.

עודד צדוק וקזויו שינורי מתחזקים זוגיות רב-מינית משוכללת. הם מאוהבים בתשוקה על הבמה וחווים ואוהבים אהבה אפלטונית במציאות. קזויו הגיעה לארץ עם מלגה של קרן יפן כדי להתלמד בתיאטרון קליפה.

מאז הפכה לאחד מעמודי התווך של הקבוצה וגם חוותה לא מעט ממה שיש למדינה היהודית להציע. היא הכירה את עודד, שחקן ומעצב מדור המייסדים של תיאטרון קליפה, ומאז הם חיים ביחד. במופעם המשותף הם שואלים:

אדם חי בממוצע 70 שנה, עושה את צרכיו 127,750 פעם, מתקלח 51,100 פעם, מחליף בגדים 76,650 פעם, חושב על כסף 125,520 פעם, ומת פעם אחת. אז איך תבחרו למות?

אנחנו טורחים, עמלים, רצים, באים, הולכים, אוהבים, רבים-יוצרים, הורסים, וכל זה בשביל מה?

עודד צדוק וקזויו שיונוירי חוזרים בדואט שני, המשתעשע במהות החיים הלכה למעשה, תוך ביצוע כל התנועות היומיומיות של חייהם המשותפים כזוג. דרך פיזיות רדיקלית והתשת הגוף הם תוהים על הקיום היומיומי, הפעולות, המעשים והמטלות. הם זזים עד הסוף, על החיים ועל המוות, על הדבש על העוקץ, על התכלית ועל אשליות אחרות.

 

לא רך ולא קליל

לא רך ולא קליל מאת אמן הפרפורמנס הרב תחומי וחבר קבוצת קליפה דרור ליברמן, הוא מופע חושפני העובר דרך תחנות חייו של האמן המשתקפות בתהליך היצירה: בן למשפחה מרובת ילדים, תלמיד ישיבה בדרום הר חברון, חייל קרבי, ולבסוף רקדן.

זוהי העבודה הבימתית הראשונה של ליברמן בקליפה מאז הכי נמוך בתל אביב – סיור פרפורמטיבי אל התחנה המרכזית הישנה ומדרחוב נווה שאנן. בלא רך ולא קליל ליברמן ממשיך ליצור על הקו שבין הביוגרפי והמיתולוגי.

"ומצאתי עבודה אחת, מושלמת.

עבודה בה מוכנים לשלם והרבה, בשביל העם שלנו שהולך ומתרבה.

תקראו לזה אוננות בתשלום ,תקראו זנות ביולוגית ואבא יגיד שזו ברית עם השטן,

"המחול אותו אני יוצר נובע מהביוגרפיה שלי", אומר ליברמן, "כמי שגדל בחינוך דתי ובחר בדרך שונה, כמי ששירת כחייל קרבי וכיום מאמין שיש דרך אחרת, ואולי פשוט כבן למשפחה המונה אחד-עשר ילדים, אני בוחר שוב ושוב בעמדת האופוזיציה, אני נמשך אל המשעולים הפתלתלים, אל הדרכים שאינן סלולות. אני פונה אל המחול, בין השאר, מתוך בקשה להירפא דרכו, לנער ממני כאבים ישנים, לנייד את הווייתי אל הקשר מחדש, לממש את החופש ולהרבות את האמון."

 

Love the Juice

 כאשר תפוח נפל על ראשו של אייזיק ניוטון האנושות זכתה בחוקי הפיזיקה, כאשר נפל תפוז על ראשו של אריאל ברונז, זכינו בלאומני נוסף.

האמן, המשורר, המחזאי, הבמאי, הפרפורמר והשייקספירולוג הבינלאומי, יליד אודסה, אריאל ברונז, מקדיש עצמו בחשאי, מזה חמש שנים, למסעות גיוס עולים חדשים לארץ ישראל, בהתנדבות מלאה. אריאל ברונז הוא פוסט-פוסט-ציוני ורואה בעצמו, לפני היותו גורו ואדם, כשליח של רצון טוב ומודל לחיקוי ודוגמא אישית, ל"יהודי החדש".

במהלך אירוע גיוס הכספים, אריאל ברונז סוחט בכריזמה אדירה את החזון הלאומי לכדי תפוז. התפוז של אריאל ברונז מייצג את תרכיז הישראליות היפה. עבר, הווה ולפני הכול את העתיד.

בשעה תמימה אריאל ברונז מרווה צמאונו של הקהל ומוציא את המיץ מאבני היסוד של העם הנבחר: הישגי החינוך, תנופת הכלכלה, עוצמת הצבא, החדשנות הטכנולוגית, מערכת המשפט, קליטת העלייה, הספורט, האחווה והרעות.

הכרטיס לאירוע כולל: שתיה קלה, יחס אישי, שירים וריקודים.

אריאל ברונז נולד ביולי 1984 באודסה שבאוקראינה בשם קיריל, לזוג הורים ממעמד הפועלים- אקטרינה ובוריס. ב- 1990 היגר יחד עם אביו ואמו לישראל, לעיר בני ברק, לאחר שהוריו שוכנעו במרמה שבני ברק היא תל אביב. בגיל שש נכפה עליו לעבור ברית מילה ולהמיר את שמו לאריאל, על שם השר לשיכון ובינוי, באותה תקופה- שרון.

לאחר כארבע שנים בפנימייה, בה זכה לחינוך דתי וסירב לחייך, היגר יחד עם הוריו לעיר אריאל, שם התגוררו ב"גטו" של מהגרים חדשים, והחל להתעמק בפיזיקה ומדעים מדוייקים.

בגיל שבע עשרה, אריאל סוף כל סוף, גורש מבית הוריו באריאל באשמת בגידה, ונאלץ ללכת לחפש את עצמו מחוץ לאריאל.

מחזאי, משורר, במאי, שחקן, אוצר, מפיק, מורה למחזות שייקספיר בסטודיו למשחק ניסן נתיב ת"א ובוגד, חי ועובד בתל אביב. בין מחזותיו המועלים כיום בארץ ובעולם: "ארוחה משפחתית", "בורות", "ארץ פוק", "הדייר חיימוביץ'", "אני דניאיל חארמס", "מי רוצה סיבוב על גמל?".

פְּלֵיי דֵּד

פליי דד הינו שיתוף פעולה בין הפרפורמרית והכוראוגרפית, לי מאיר והבובנאית והפרפורמרית, מיטל רז. המופע המשלב מחול ותאטרון והינו משיתוף פעולה בינלאומי.

לי מאיר ומיטל רז נפגשו במקרה כשיצרו יחד קטע מעבר בין שני מופעי יחיד שלהן בתאטרון תמונע. הקטע זכה להצלחה מסחררת ופריחה כלכלית, והוליד שיתוף פעולה על זמני. מאז אותו מפגש, חלמו השתיים ליצור עבודה שלמה ביחד, שתחזק ביניהן את הקשר, תעצים את ההבדלים וגם תשחרר אותן לעולם. "פְּלֵיי דֵּד" הוא ההזדמנות הזו.

לי מאיר היא, רקדנית, פרפורמרית וכוראוגרפית שעובדת בין תל-אביב לברלין. עבודותיה מוצגות בפסטיבלים ובמות בישראל ובאירופה. ב-2011 עבודתה "תרגום בגוף הטקסט" זכתה במקום הראשון בפסטיבל גוונים במחול בסוזן דלל. ב-2013 השלימה תואר ראשון בכוריאוגרפיה ב-HZT-Berlin – אוניברסיטת ברלין לאמנויות.

מיטל רז היא פרפורמרית, בובנאית ובימאית, בוגרת בית הספר לתאטרון חזותי בירושלים (2010). עבודותיה של רז מועלות בפסטיבלים ותאטראות שונים בארץ ובעולם. מיטל זכתה במלגות הצטיינות ופרסים רבים. עבודתה האחרונה "דומינגו גונזלס – האיש בירח", אשר עלה בבכורה בפסטיבל הבינלאומי לתאטרון בובות בירושלים, זכה בפרס הצגת התאטרון הטובה ביותר בפסטיבל תאטרון הבובות בפולין "Puppet is a Human too "

בסדרה של משחקי ״כאילו״, מיטל רז ולי מאיר מתאמנות לקראת החיים. הן עוברות תהליך סוציאליזציה מואץ שכולל התבוננות, חיקוי, מרד והמצאה. במרחב מדומיין משותף הן משרטטות גבולות ושוברות אותם. הן בודקות מה חוקי ומה לא, איך נוצרים חוקים באופן "טבעי" ואלו מהם נשכחים בדרך; הן לומדות מה מותר ומה אסור, מה כדאי ומה פחות, משפרות את כישורי ההישרדות שלהן ומתכוננות אפילו לנורא מכל.

מתוך התבוננות בעקרונות משחק אצל בעלי חיים וילדים הן לומדות לשחק במחויבות מלאה, אבל גם תוהות באיזו רצינות צריך לשחק ומתי המשחק כבר לא כיף. הכל טוטאלי, אבל גם הפיך: בסך הכל משחק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *