איטו אבירם

צמודים ולא אוהבים…

"הזמן חלף לו לאיטו, והשניים לא החליפו ביניהם מילה. ולמרבה הפלא – אף לא מבט"…

בדיקה בדיקה בדיקה בדיקה

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

 

7639735

כשהתפנה שולחן הם הגיעו יחד, מפלסים דרכם בתוך ים יושבי הקפה בהזזות אגן ובמחוות ידיים, עד שעגנו ליד השולחן העגול שמולי. הוא היה גבוה וממושקף והתיישב בגבו אלי. סוודר אדום, ג'ינס והרבה מעשיות בתנועות ידיו. שלף את המחשב האישי, משך את חוט החשמל, וכשהוא מתנצל אל יושבי השולחן שליד השקע החשמלי חיבר אותו כבקי ויודע, ושקע מיד בתוך המסך.

היא, מלאת איברים אך לא שמנה ואף לא יפה, אולם נאה ואף מעוררת מחשבה, אולי בגלל הרכות שנשקפה מירכיה העטופים במכנסונים צמודים. חלצה ספר קריאה מתוך תיקה ובַצעה אותו כבצע אבטיח, בדיוק בנקודה בה סיימה לקרוא אותו לפני כן.

כמה שנים הם נשואים, שאינם נושאים את מבטם זה אל זו? חלפה בי מחשבה. הרי הם צעירים למראה, הגיעו ללא ילדים, או שאולי השאירו את הילדים אצל הסבתא. אבל עכשיו, בבית הקפה, כל אחד מהם שוקע במלאכתו ומתעלם מקיומו של זה שמולו, כאילו הוא איננו קיים. שניהם נתקעו כך למול עיני, ממלאים בנוכחותם את מרחב הראייה שלי ומושכים אותי להציץ בהם, למרות אי הנעימות הכרוכה בדבר.

אשתי הלכה לעבודה ואני ישבתי לבדי בבית קפה פופולארי הממוקם באחת מתחנות הדלק בשרון. אמון על בדידותי המסוקרנת בבתי קפה איני ירא להיראות בגפי, אם בי בבוקר יום שישי הסיפור קצת יותר מורכב. בחוץ שמשי וקר, בפנים חמים ונוח יותר. זבוב ששרד את הקור חגג סביבי וידעתי שלא אוכל לו, אך לא יכולתי להיכנע בלי מאבק. המלצרית הביאה לה קפה ולו לימונדה, אבל חייכה דווקא אלי. מכירה אותי, לקוח ותיק שכמוני. השבתי לה בחיוך מתנצל, אולי בשל התעניינותי בצמד, שאותה היא קלטה במבטה המנוסה.

הזמן חלף לו לאיטו, והשניים לא החליפו ביניהם מילה. ולמרבה הפלא – אף לא מבט. התעלמות טוטאלית של שני אנשים קרובים, שככל הנראה מחלקים את יצועם ואת חלומותיהם. היא והוא. האם היא נמשכה אל גובהו, או אולי אל משקפיו המקנים לו ארשת של חוכמה? האם הקריבה על מזבח הביטחון הכלכלי את הרומנטיקה שבן זוגה, ככל הנראה, אינו מסוגל להעניק לה?

תמיד אני תוהה איזה סוג עבודה יכול אדם לבצע עם המחשב האישי שלו בתוך בית קפה הומה. האם הוא באמת מסוגל להינתק מהסביבה, להתעלם מהקולות ומהמראות ולשקוע בתוך טבלאות משעממות של נתונים סטטיסטיים חסרי חן. כאילו כדי להשיב לי הוא הסב לפתע את ראשו לאחור וקלט את מבטי. מבטו חלף דרך פני כאילו הייתי שקוף, סקר את השולחנות האחרים שלצידי וחזר אל הטבלאות. מיד שאלתי את עצמי מדוע יש בי יראת כבוד אל עבדי ההיי-טק והאינטרנט? הרי גם אני כותב את דברי אלה על מקלדת המחשב… אולי מכיוון שיש בי הערכה אל מי שמשתכרים עשרות אלפי שקלים בחודש, גם אם הם עולי ימים בני 20 וקצת.

ואולי הם רבו? אולי כבר ימים אחדים הם אינם מדברים זה לזו? אז מדוע ללכת בצוותא אל בית הקפה? ככל הנראה, הפחד להיראות לבד בבוקר שישי. וזהו מוצא הפשרה: נלך ביחד, אבל נהיה לחוד. אני אעסוק בשלי, את בשלך. שום מבט, שום דיבור. שום ניסיון נואל להשלים…

קמתי. נטלתי את תיקי והתחלתי לפלס דרך בין שולחנות בתי הקפה, שכבר לא היו כל כך עמוסים. התרחקתי מהצמד והם התרחקו מליבי. אולם המלצרית, חביבתי, היא מצאה את דרכה אלי, וממש כשיצאתי אמרה לי מניה וביה: "זה לא מה שאתה חושב. כשהגיעו לא היו מקומות ישיבה. אז הצעתי להם לשבת יחד והם הסכימו. הם בכלל לא מכירים זה את זו".

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *