איטו אבירם

"עלובי החיים" בתיאטרון הבימה. האם כדאי ללכת?

כן, אם אתם אוהבים דרמה על גבול הטלנובלה, מחזה שאינו נגמר, עם "קשרים" בעלילה ושחקנים ששרים במקום לדבר במשך שלוש שעות… אנחנו אהבנו.

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

צילומים: ז'ראר אלון.

אבי קושניר כבעל הפונדק - ביחד עם חנה לסלאו, בתפקיד אשתו, מספקים אתנחתא קומית מבדרת במקומות הנכונים.

אבי קושניר כבעל הפונדק – ביחד עם חנה לסלאו, בתפקיד אשתו, מספקים אתנחתא קומית מבדרת במקומות הנכונים.

היינו זוג הורים וזוג ילדים בני 13 בהצגת שישי בצהרים של המחזמר, וכולנו יצאנו החוצה כתום ההצגה מותשים, אך מלאי התרגשות מעוצמת החוויה. בינינו היה ילד אחד שהגדיר את עצמו בשנים האחרונות, משעמד על דעתו, כ"שונא מחזות זמר". דומני שהוא, אדר, נהנה יותר מכולנו. כשחזרנו הביתה הוא חיפש את שירי המחזה באנגלית, השמיע אותם שוב ושוב ואף שר אותם לעצמו ולחבריו, כשהוא מפגין ידע רב במילות השירים באנגלית.

מדובר במחזה ארוך במיוחד, כשלוש שעות עם הפסקה, שבאה אחרי שעתיים רצופות של משחק. צריך לקחת את זה בחשבון. לא כל אחד יכול ואוהב להיצמד לכיסא בחשכת האולם כל כך הרבה זמן. עוד צריך לקחת בחשבון שמדובר במחזמר בו כל הטקסטים מושרים, כלומר, לא תמיד קל להבין מה נאמר על הבמה. אמנם, הטקסט מופיע גם בכתוביות על גבי לוח דיגיטלי מעל הבמה, אבל אפילו אז יתקשו אלה שאינם מכירים את עלילת המחזה להבין את רצף העלילה. זאת, בגלל שלעיתים שפתו של המחזה המושר (אהוד מנור תרגם) גבוהה ומרומזת, ולעיתים ישנן קפיצות בנות כמה שנים בין סצנה לסצנה, וקשה לעקוב ולהבין מה בדיוק קורה על הבמה.

אבל איכשהו, כמו בתבשיל שכל מרכיב שלו, לחוד, הוא או מר מדי, או מתוק מדי, אבל התוצאה הסופית טעימה להפליא, כך גם במחזה הזה. השחקנים והזמרים שנשכרו לצורך ההצגה עושים עבודתם נאמנה. הזמרים אינם מזייפים כמעט, וגם משתדלים לשחק היטב, והשחקנים – הם שרים כמיטב יכולתם ומוסיפים לכך רגש וכישרון.

בכתבות הביקורת שאותן יצא לי לקרוא בימים האחרונים נערכו הרבה השוואות בין צוות השחקנים המעלה את הגרסה הנוכחית של ההצגה, ובין צוותים קודמים, בהם שיחקו בתפקידים ראשיים דודו פישר, ריקי גל ואחרים. דובר על עוצמות הקול הנדרשות מהשחקנים, ונטען שוב ושוב שלמרות שהמחזה מהנה ומרגש, הרי שהשחקנים הראשיים לא עושים עבודה מספיק טובה, בהשוואה לקודמים להם, או לאלה שממלאים תפקידים דומים על בימות ברודווי ו"ווסט-אנד".

אמיר דדון הוא ז'אן ול ז'אן.

אמיר דדון הוא ז'אן ול ז'אן.

למזלנו, איש מאיתנו לא ראה את המחזה קודם לכן, וגם לא צפה בסרט. אנחנו גם לא מכירים את העלילה אלא בקווים רופפים מאד (ודווקא כאן חשנו רגעים של מבוכה ואי הבנה בין הסצנות, עד שהדברים הסתדרו לנו לבסוף). לכן גם נהנינו מאמיר דדון בתפקיד ז'אן ול ז'אן, למרות שאין לו קול רועם ואופראי, אבל יש לו רגש.

אהבנו מאד את יגאל שדה בתפקיד השוטר-הסוהר ג'אבר, שהיה אולי הבולט על הבמה. רוני דלומי הפתיעה לטובה, והוותיקים: קושניר וחנה לסלאו היטיבו להצחיק ולמלא לפרוק מעט מהמתח הדרמטי שנבנה לאורך המחזה. תפקידה של מירי מסיקה היה, במפתיע, קצר והיא נעלמה מקץ שעה קלה רק כדי להופיע ממש בדקות הסיום.

חשוב לציין שהמחזה המוסיקלי מלווה בתזמורת בת 16 נגנים, שעושה עבודה נפלאה. הצליל עשיר והתחושה היא, לעיתים, שהתזמורת הרבה יותר גדולה ממה שהיא באמת. אבל עד מה חבל – אין רואים את התזמורת מן האולם. היא מסתתרת בירכתי אחורי הקלעים ונשארת בגדר נעלם, לאורך כל ההצגה. כל כך נעלם, עד שהיו בוודאי כאלה שלא האמינו להכרזה בתחילת ההצגה שמדובר בתזמורת חיה, אלא חשבו בינם לבין עצמם, שבעצם מדובר בפסקול מוקלט. וזוהי, איך לא, מחמאה גדולה לתזמורת ולירון, המנצח שרק הוא יוצא בסוף אל הבמה להשתחוות בפני הקהל.

יצאנו מלאי חוויות ונרגשים, טסים אל חדרי השירותים (שלוש שעות!) ושוב האפליה המוכרת: אצל הנשים תור שאינו נגמר, ואצל הגברים – שפע של מקום…

הראל סקעת ורוני דלומי. הזמרים מצליחים גם לשחק יפה.

הראל סקעת ורוני דלומי. הזמרים מצליחים גם לשחק יפה.

הנה קטע ממה שמצאנו בוויקיפדיה על המחזמר:

עלובי החיים (בצרפתית: Les Misérables) הוא מחזמר מצליח על-פי הרומן "עלובי החיים" מאת הסופר הצרפתי ויקטור הוגו. המחזמר, שנכתב במקור על ידי הפזמונאי אלן בובליל והמלחין קלוד-מישל שנברג בשפה הצרפתית, הופיע ב-1980 כתקליט קונספט, ובאותה שנה הועלה לראשונה על הבמה בפריז. מאז עבר המחזמר גלגולים שונים, והופיע על מיטב בימות התיאטרון ברחבי העולם.

המחזמר מושר במלואו, ללא דיבורים (למעט מילה או משפט קצר פה ושם). הוא מציג את סיפורו של ז'אן ולז'אן, לשעבר אסיר בכלא הצרפתי שהפך להיות ראש העיר. ולז'אן פוגש בפנטין, אשה ענייה ואם חד-הורית שמתה ממחלה. ולז'אן נשבע לה שיטפל בבתה היחידה – קוזט. אחרי ולז'אן עדיין רודף קצין המשטרה ז'אבר, שזוכר את ולז'אן בגלגולו הקודם, וכל זאת על רקע ההתפתחויות בצרפת, בין השאר מהפכת הסטודנטים של 1830 ו-1832. הלוגו המפורסם של המחזמר, שמציג את דיוקנה של קוזט, לקוח מתוך ציוריו של הצייר אמיל בָּיָאר (אנ') לספר "עלובי החיים"."

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *