איטו אבירם

ספר קריאה: "הפרטים שהושמטו" – סיפור קטן, חזק ומותח.

ספרו העלילתי הראשון של הפסיכואנליטיקאי תומס ה' אוגדן האמריקאי תופס אותך, הקורא, בגרון כבר בעמודים הראשונים.

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

הפרטים שהושמטו אחד הקטעים החזקים ביותר בספר מגיע כבר בעמודים הראשונים. מרתה, אמו של וורן בן ה- 11 נלחמת בהרגל מציצת האצבע של בנה מלחמת חרמה. עתה, נואשת מכישלונותיה, מובסת בשל אי תמיכת שאר בני הבית, היא אוחזת סכין ביד ומאיימת לנעוץ אותה בכף ידו של בנה הקטן, אשר אותה הניח, לפקודתה, פרושה על השולחן. מה שיקרה בדקות הבאות יהיה רצח לא צפוי ולא מתוכנן. גם לא של וורן הקטן, והרצח הזה, שתיאורו מזעזע את הקורא, ישנה את הדרך שבה הוא ימשיך לקרוא את הספר.

תומס ה' אוגדן כותב היטב. אבל הוא לא יכול לחמוק מהעובדה שהוא בראש וראשונה פסיכואנליטיקן. מומחה בעל שם עולמי, שכל חייו ניתח התנהגויות אנושיות ועשה מזה קריירה בינלאומית. והדבר ניכר גם בספר, ולא לרעה. הקורא מקבל גם עלילה שכתובה היטב, וגם ניתוח שכלתני של התנהגות גיבורי הספר.

תכופות, ביחד עם דיאלוג, או תיאור עלילתי, יגיע גם ההסבר להתנהגות הגיבור. הגיבור ידבר, ואז הסופר יוסיף מה הגיבור חשב כשהוא דיבר, או מה הוא רצה לומר, למרות שאמר דברים אחרים לגמרי. זוהי פסיכולוגיה.

מעניין לציין כי זהו ספרו העלילתי הראשון של הפסיכואנליטיקאי הנודע ד"ר תומס ה' אוגדן, המוקדש לסיפורה של משפחת ברומפמן – משפחת חוואים צעירה – זוג הורים וזוג ילדים שעוסקים בגידול תבואה בקנזס המאובקת – שכל דור בה לופת את הדור שאחריו באחיזה משתקת, וכל דמות נחושה להימלט ממנת חלקה.

לבני הזוג ארל ומרתה היו חלומות אחרים בצעירותם, אלא שהגורל הוביל אותם לבחירה שנועדה להבטיח לחיים קודם כול את היציבות. אלא שכך מתחיל להתגלגל כדור שלג של חיים מבודדים חברתית, מלאים תסכול וזעם כבוש, הנפתחים בלידה לא רצויה ומסתיימים בהתפרצות רצחנית בלתי נמנעת.

הפרטים שהושמטו/ תומס ה' אוגדן

216 עמודים, הוצאת עם עובד, תשע"ז / דצמבר 2016

 

פרק ראשון מהספר:

  • בסוף אוגוסט הדרך המובילה לחוות ברוֹמפמָן אינה שונה מאלפי דרכים אחרות המובילות אל חווֹת תבואה בקנזס — עפר צרוב שמש מאובק בפודרה דקיקה של חרסית צהובה, שנעה מבלי משים כמעט עם כל תנועת אוויר קלה. רנדי לארסֶן היה בדרכו לחווה בעקבות שיחת טלפון שהודיעה כי מישהו מת שם. במחוז אַרווּד, כעניין שבשגרה, נשלח אחד מסגני השריף לבחון את נסיבותיו של כל מקרה מוות שהתרחש מחוץ לבית החולים המחוזי. רוב החקירות הללו נהיו לביקורי תנחומים רגילים. רנדי הניח כי אחד מהוריהם של ארל ברומפמן ואשתו — הוא לא זכר את שמה — מת בזמן ביקור.

רנדי הכיר את ארל בבית הספר התיכון כשהיו שניהם חברים בנבחרת הפוטבול. מדי שנה היה אחד השחקנים הוותיקים משפיל את הצעירים יותר. ארל היה בשנתו השלישית בתיכון כשרנדי היה בראשונה, והוא שמר עליו כשזה הצטרף לנבחרת. רנדי הכיר לו תודה על כך מאז. הוא זכר את ארל כ״נער חווה״ — אחד הילדים במשפחות חקלאים, שילדי העיירה התקשו לדמיין את חייהם. הטבע שלט בחיים בחווה בדרכים שהילדים העירוניים יכלו לחוש, אבל לא באמת לתפוס. כוחות בעלי עצמה כבירה — ענני ארבה שחורים ברוחב מאות קילומטרים שהסתירו את פני השמש; מרחבים של שדות חיטה מוכי כימשון, שהיה עלול לכלות את עמל כפיהם של אלפי אנשים; אומללותן של חיות המשק אחרי לידת ולד מת; החורבן שזרעו כפור שהקדים או סופת ברד של קיץ — כל אלה ריחפו בדממה מעל בני האיכרים; הידיעה כי לטבע אין אויבים בה במידה שאין מי שחביבים עליו, ידיעה שגרמה לילדים הללו להתכנס בפחד נורא לנוכח מגבלות הכוח של הוריהם לשלוט בגורלם שלהם ובגורל ילדיהם אפילו פחות.

ארל, שלאחרונה מלאו לו שלושים ושש, היה דור שלישי לגברי משפחת ברומפמן, בעליה של חוות החיטה שעיבדו את אדמתה. הוא היה גבר מגודל בעל שׂער בלונדיני חלק ומקליש ועיניים כחולות חודרות. כובדו וקולו העמוק והמהדהד עוררו כבוד שלא חש שמגיע לו. כמו רבות מהחוות במחוז ארווד, חוותו של ארל נאבקה לשרוד, בין השאר בגלל סדרה של שנות בצורת, אבל בעיקר בגלל התאגידים החקלאיים, שבזכות מערכות ההשקיה והתובלה המודרניות שלהם הצליחו למכור יבול במחיר נמוך, שהחוואים הקטנים לא יכלו להשתוות אליו. ארל לקח את הטיפול בחווה לידיו מיד בתום לימודיו בקולג', החלטה שהתקבלה בברכה מצד אביו, שדלקת הפרקים שלו החמירה מדי שנה, ומצד אחיו הבוגר ואחותו הצעירה שכבר חשבו שגורלה של החווה נחרץ.

רוב החוות הקטנות שנותרו נוהלו בידי גברים שארל הכיר כל חייו. הם למדו באותו בית הספר, התפללו באותה הכנסייה, ביקרו זה בביתו של זה מסיבה זו או אחרת — מביאים תבשיל קדֵרה אם מישהו חלה, אוספים בהשאלה כלי עבודה או ציוד חקלאי לאיזה שבוע. ארל היה תמיד חביב על כולם. הוא נתפס כגבר שיתמוך בחבריו ויילחם על חוותיהם ועל הציוד החקלאי המיושן שלהם באותו חירוף נפש שיילחם על שלו.

אשתו של ארל מרתה, אישה חמורת סבר בעלת מבנה גוף רזה, עבדה עם ארל בחווה לצד פועל שכיר אחד או שניים, שכאילו הופיעו בהתקרב עונת הזריעה ונעלמו לאחר הקציר. מאז החלו הזמנים הקשים הכניסה מרתה עוד כסף בעבודת מלצרות בדיינר בעיירה; משרה חלקית בעונות הבוערות, משרה מלאה בחורף. היא הייתה נחמדה תמיד ללקוחות ולשאר עובדי הדיינר, אבל רק לעתים נדירות חייכה, ומעולם לא צחקה. היא לא דיברה על עצמה או על משפחתה ולא חיטטה בענייניהם של אחרים. באה בדיוק בזמן והלכה בתום המשמרת. היה קשה לקבוע מה גילה של מרתה, כי פניה היו רשת עכביש של קמטים וחריצים שחרתו בעורה השמש וכן דאגותיה.

מרתה לא רצתה ילדים, אבל ילדה שניים. וורן ומלודי, בני אחת עשרה וחמש עשרה עכשיו, עזרו מספיק במטלות החווה וחסכו מארל את הצורך לשכור פועל נוסף. ככל שוורן הלך וגדל, כן לימדה אותו מלודי לבצע מלאכות קשות ומורכבות יותר. כיוון שמלבד לימודים ועבודה בחווה לא נותר להם זמן לשום דבר אחר כמעט, הם היו החברים הכי טובים, והיחידים, זה של זה. הקשר העמוק ביניהם היה ניכר לעין כל מי שראה אותם יחד, אף כי טבעו של הקשר היה ידוע רק לשניהם.

בית המגורים בחווה של ארל היה קטן, גם יחסית לבתים בחוות השכנות. היו בו שלושה חדרים — המטבח, שתפס את כל שטח הקומה התחתונה, שני חדרי שינה בקומה העליונה — וחדר אמבטיה קטן מתחת למדרגות. ארל ומרתה ישנו בחדר הגדול מבין השניים למעלה, ואילו וורן ומלודי חלקו את החדר השני. בילדותו של ארל היו שלוש מיטות בחדר הקטן שישנו בהן הוא, אחיו ואחותו.

כילד קטן היה וורן ביישן מאוד, נגרר אחרי אמו מבוקר עד ערב ולא הניח לה לחמוק מעינו. כבר בגיל שנתיים היה מתעורר לפני הזריחה כששמע את הוריו מתלבשים לקראת מטלות הבוקר והיה הולך אחרי אמו לאסם, שם האכילה והשקתה את שני סוסי החריש. וורן היה יושב על האדמה ליד תאי האורווה ומוצץ את אגודלו וצופה באמו עובדת. פיו ופניו היו מתכסים פסי תערובת של עפר, חציר וגללי סוסים, אך לא נראה שזה מפריע לו. מרתה ראתה בצורך המתמיד שלו להיות קרוב אליה סימן לחולשה, תכונה שלא ניבאה לו טובות. כפי שידעה היטב, העולם לא נועד לחלשים.

יותר מכול דחתה אותה אצל וורן מציצת האגודל הקבועה שלו, ועוד גרוע מזה, הבעת הפנים החולמנית על פניו כשעשה זאת. הוא החל למצוץ אגודל בגיל שבועות אחדים בלבד, וככל שגדל נדמה שעשה זאת יותר. אגודלו היה נעוץ בפיו תמיד ולא רק לעיני בני המשפחה, אלא גם — בלי שמץ מבוכה — לעיני אורחים בחווה וכן בבית הספר, גם עכשיו, כשהוא בן אחת עשרה, גיל ששאר הילדים כבר מזמן נגמלו בו מההרגל הזה.

בשנים האחרונות בכל פעם שהמורה מיס וֵלס פגשה את מרתה בדיינר, היא הקפידה לומר לה איזו נערה נהדרת היא מלודי, כמעט אישה צעירה כבר, טובת מזג ושָֹשה לעזור. היא הייתה מוסיפה תמיד כי וורן ילד טוב אבל שקט מאוד, שיושב בשורה האחרונה ומוצץ אגודל, בקושי משתתף עם האחרים בשיעורים או בזמרה או בספורט. כל ילד הוא שונה — את הלקח הזה היא למדה שוב ושוב במשך שנות ההוראה הרבות כל כך שלה — אבל בדרך זו או אחרת נדמה שכולם גדלים ויוצאים בסדר גמור. מרתה הייתה מהנהנת לאישור הקביעה כי כל ילד הוא שונה, גם ילדים בני אותה משפחה, וכי כל אחד מוצא את דרכו שלו, רק אלוהים יודע איך. בתוך תוכה הייתה מרתה מתכווצת כשמיס ולס דיברה על וורן, אבל לא היה אפשר לנחש זאת מהבעת פניה או מנימת קולה, כשהייתה מצטרפת לשבחים של מיס ולס למלודי ולביטחון שלה שוורן, כמו כל הילדים שחינכה, יהפוך לגבר צעיר מצוין, גאווה להוריו.

מיס ולס צדקה, מלודי הייתה ילדה טובה, אבל לא תמיד זה היה כך. בגיל ארבע, סביב לידתו של וורן, היא הייתה טרוריסטית קטנה, התרוצצה בבית ולא הקשיבה לשום דבר שאמרו לה. מכות בישבן הובילו אך ורק למופע בכי שלם שכמותו לא ראיתם. הוא גרם לך להרגיש כאילו ראשך נבקע לרווחה, וניגוב כל מה שזלג מאפה היה מלאכה ליום שלם. הדבר היחיד שעבד עם מלודי היה להכניס אותה לחדר שלה ולומר לה שלא תעז לצאת, וָלֹא יכניסו אותה לארון. אחרי כמה פעמים שנעלו את מלודי בארון היא למדה להתנהג יפה, ומאז הייתה לילדה משתפת פעולה.

המפגש הבא של מרתה עם מיס ולס התרחש ביום שבת חם ולח במיוחד בשבוע הראשון של אוגוסט. לא רק שכל השולחנות בדיינר היו תפוסים, אנשים רבים הצטופפו בפתח, בתוך הדיינר ומחוצה לו. בדלת פתוחה לא הצליח המזגן להתמודד עם החום הזולג מהרחוב כמו גם מהמטבח. גב החולצה של מרתה נרטב מזיעה בזמן שניסתה לקבל הזמנות מהלקוחות שהתיישבו זה עתה, להגיש מנות חמות שנערמו על דלפק המטבח, להחזיר עודף ללקוחות שחיכו בקוצר רוח ללכת ולפַנות את השולחנות הזרועים כוסות וצלחות מלוכלכות. מיס ולס הצליחה לתפוס את מרתה כשמילאה כוס בברז הקוקה־קולה במכונת המשקאות. לאחר כדקה הצליחה מרתה לחלץ את עצמה, ואף על פי כן הרגיז אותה הדיווח של מיס ולס על וורן ומלודי.

באותו ערב, כשוורן סיים לפַנות את שולחן הארוחה, אמרה לו מרתה ממקומה ליד הכיור, זרועותיה טבולות עד המרפקים במי סבון: ״פגשתי את מיס ולס היום. היא אמרה שכל היום אתה יושב לך בסוף הכיתה ומוצץ אגודל. אתה כבר בן אחת עשרה, זה לא לעניין.״ מרתה למדה להתמודד עם מלודי כשהייתה קטנה, אבל הרגישה אובדת עצות עם וורן. אפילו הארון לא עבד עליו. הוא היה ילד עקשן. אמה של מרתה מעולם לא נאלצה להתמודד עם משהו דומה לוורן, וגם אם כן, מרתה לא דיברה אתה שנים רבות ולא חלמה לשאול בעצתה בשום נושא. שיחה עם פלורה, אמו של ארל שנפטרה לפני כמה שנים, לא הועילה אף פעם כי היא תמיד צידדה בילדים, וזה הרגיז את מרתה כל כך עד שהתקשתה להישאר מנומסת.

כמה פעמים במשך השנים נכנסה מרתה לבית המרקחת כדי לשאול את הרוקח, מר רֶנקין, אם הוא יודע מה עושים עם ילד בגיל של וורן שמוצץ אצבע, אבל בכל פעם הכריעה אותה גאוותה, והיא לא הייתה מסוגלת להביא את עצמה לדבר אתו, ובמקום זאת הייתה קונה משהו קטן מיותר כדי לא למשוך תשומת לב. לבסוף, זמן קצר אחרי יום הולדתו האחד עשר של וורן, היא הבינה שלעולם לא תוכל להביא את עצמה לפנות ישירות למר רנקין, ושיהיה לה קל יותר להתמודד עם הזבנית החדשה שעבדה במשרה חלקית, ועל תג השם התכול שלה היה חרות שמה באותיות לבנות, ״ג'ני״. ג'ני, ג'ינג'ית דקת גזרה שכל פניה מכוסים נמשים חומים־כתומים גדולים, גמרה את לימודי התיכון לפני שנה–שנתיים, לא יותר. היא הייתה מסוג הנערות שמרתה הכירה בבית הספר ולא חיבבה, הנערות שמצביעות כל הזמן בכיתה, להוטות להשוויץ. מרתה הייתה מעדיפה לגמרי לדבר עם אישה מבוגרת יותר שיש לה ילדים משלה, שיודעת כמה קשים ילדים יכולים להיות.

כיוון שבית המרקחת ניצב מול הדיינר, יכלה מרתה לתצפת עליו בהפסקות שלה ולמהר לשם כשהיה ריק מלקוחות. באופן אגבי ככל האפשר, כאילו הבעיה של וורן היא עניין נפוץ, שאלה מרתה את ג'ני בנימה הלבבית והאימהית ביותר שהצליחה לגייס: ״יש לכם משהו שיכול לעזור לילדים להוציא את האצבעות מהפה?״

ג'ני הביטה במרתה בתמיהה, כאילו אינה מבינה בדיוק מה היא שואלת. ״את מתכוונת למשהו בשביל תינוק שמכניס הכול לפה?״

״לא, אני מתכוונת למשהו בשביל ילד יותר גדול.״

״מה הוא עושה עם האצבעות שלו, הילד היותר גדול?״

״הילד היותר גדול מכניס את האגודל לפה.״

״אה, את מתכוונת ילד גדול שעדיין מוצץ אצבע. הייתה ילדה בכיתה שלי שעשתה את זה עד שהייתה די גדולה. עצוב, כאב לי הלב עליה. אני אשאל את מר רנקין מה עושים.״

ג'ני הסתובבה, ניגשה אל מאחורי הדלפק והתלחשה עם הרוקח. מרתה עקבה אחריהם מזווית עינה. אופן הלחישה של ג'ני וההבעה הרצינית בפניו של מר רנקין גרמו לזה להיראות כאילו הנערה שואלת על תרופה לעגבת, לא למציצת אגודל.

כשחזרה, אמרה ג'ני למרתה: ״מר רנקין אמר לי להגיד לך לא לדאוג. הוא אמר שזאת לא בעיה נדירה ושילדים בדרך כלל מתבגרים ומפסיקים, אבל יש ילדים שצריך לדרבן אותם. הוא הציע למרוח משחה על האגודל של הילד שיש לה טעם רע וריח רע והיא מרדימה את האגודל, מה שרוב הילדים לא אוהבים וזה גורם להם להפסיק. היא תהיה מוכנה תוך שעה או משהו כזה.״

כשמרתה חזרה אל הדיינר, היא שחזרה בראשה את דבריו של מר רנקין כמה וכמה פעמים, שמחה לשמוע את המילים: ״יש ילדים שצריך לדרבן אותם.״ נראה שהוא מבין עם מה היא מתמודדת. היא לא תספר על כך לארל. אין צורך להטריד אותו בזה. תפקידה כאימא לטפל בדברים האלה. הוא בטח לא יבין בכלל מה הנזק שיכול להיגרם אם מרשים לדברים כאלה להימשך יותר מדי — לעתים קרובות הוא אדיש לגבי כל מה שקשור לילדים, אבל ככה זה עם גברים, לא?

אף שמילותיו של מר רנקין הן שהדהדו בראשה של מרתה, קולה של ג'ני הוא שהשמיע אותן. היא הייתה רק נערה, ולנערה בגילה אין ניסיון אמתי עם ילדים או ניסיון חיים בכלל. ואף על פי כן הייתה לקולה של ג'ני השפעה מנחמת על מרתה. הנערה נהגה בה בכבוד, כמו באדם מבוגר ממנה — היא קראה לה גברת ברומפמן אחרי שדיברה עם הרוקח, והוא מן הסתם אמר לה את שמה של מרתה מנישואיה. מרתה העריכה זאת.

בהמשך אחר הצהריים בדיינר העסקים היו חלשים. מרתה בדקה את השעון מדי עשר דקות לערך בציפייה לאסוף את המשחה. היא חזרה בראשה על המילים שתאמר לוורן בדבר המשחה שתמרח על אגודליו — למען האמת הוא מצץ רק את האגודל הימני, אבל הוא עלול להתחיל להשתמש בשמאלי אם הימני לא יהיה נגיש לו עוד. היא דמיינה את ההבעה בפניו כשתבשר לו כי חלפו־עברו הימים שהביך בהם את עצמו ואת המשפחה. יהיה עליה למצוא זמן ומקום שבהם ארל ומלודי לא יפריעו לה ולילד. מן הסתם הכי טוב יהיה לצאת אתו מהבית אחרי שטיפת הכלים של ארוחת הערב. הדבר האחרון שרצתה היה שאֵרל או מלודי יקלקלו את התכנית שהשקיעה בה זמן ומאמץ רבים כל כך. הדבר לא היה קל לה, אבל בהיותה היחידה במשפחה שהתייחסה לעניין ברצינות, עליה לטפל בכך.

נדמה היה שארוחת הערב לא תיגמר לעולם, אבל לבסוף השולחן פּוּנה, הרצפה טואטאה, והכלים הונחו על מִתלה הייבוש. מרתה הבחינה כי וורן מתכוון לחמוק משם. היא קראה אחריו: ״וורן, אני רוצה להחליף אתך מילה.״ בדרכו הצייתנית אך המנותקת הסתובב וורן ויצא עם אמו מן הדלת האחורית למרחב העפר צרוב השמש וחרוש הצמיגים שהשתרע בין הבית ובין השירותים החיצוניים, שכעת השתמשו בהם רק פועלים שכירים. טנדר נטוש, מכונת דישה ישנה ושאר ציוד חקלאי מקולקל החלידו שם בדממה.

״פגשתי לפני כמה ימים את מיס ולס, והיא אמרה לי שאתה ילד טוב, אבל שאתה נבדל מהאחרים כי האגודל שלך בפה כמעט כל הזמן. זה נכון?״

במבט מושפל לקרקע אמר וורן: ״נראה לי.״

״היא אמרה שכדאי לעודד אותך להפסיק לעשות את זה. אתה חושב שזה רעיון טוב, לקבל עזרה כדי להפסיק?״

״לא יודע, כן.״

״לא מביך אותך לעשות את זה בגילך ליד כולם?״

״נראה לי.״

״דיברתי עם מר רנקין מבית המרקחת, והוא אמר שיש לו משהו שיעזור לך להפסיק את ההרגל הזה. אתה רוצה לראות מה זה?״

כשמבטו עדיין בקרקע, וחרטום נעלו הימנית משרטט קווים בעפר היבש, הוא אמר בשקט: ״בסדר.״

״זאת משחה שמורחים על האגודלים ושמזכירה לך מה אתה עושה כשאתה מכניס את האגודל לפה. אחרי כל כך הרבה שנים אתה כבר לא יודע אם האגודל שלך בפה או לא. אתה חושב שתזכורת תעזור לך לזכור שאתה עושה את זה כדי שתוכל להפסיק בעצמך?״

״לא יודע. אולי.״

״יש לי כאן שפופרת, ואני אמרח קצת על האגודלים שלך כדי שתוכל להתחיל עם זה מיד. אין טעם להתעכב עם זה, נכון?״

מרתה הוציאה בזהירות את שפופרת המשחה משקית הנייר שנתנה לה ג'ני רק לפני כמה שעות. אחרי שסחטה מעט מהמשחה הצהבהבה על אצבעה, הביטה מרתה בוורן, שהושיט את שתי ידיו כשכפותיהן פונות מטה. מרתה אחזה בזרועו הימנית בחזקה ומרחה את המשחה עמוק לתוך עור האגודל, מלמעלה למטה, עד בסיס האצבע. אחר כך עשתה אותו הדבר באגודל השני. וורן לא התנגד כלל. הריח החריף של המשחה צרב את עיניה של מרתה, ודמעות זלגו על לחייה.

אחרי מריחת המשחה נסוג וורן אל חשכת הבית. מלודי הייתה בחדר שחלקה עם וורן. היא ישבה על מיטתה וקראה בספר לימוד כשוורן פתח את הדלת.

היא הביטה בו ושאלה: ״מה קרה?״

״היא מרחה לי איזה חומר על האגודלים עם ריח רע וטעם רע.״

״זה כואב?״

״לא, אבל אני מרגיש שהאגודלים רדומים, כאילו הם נפוחים כמו בלונים כשאני נוגע במשהו.״

מלודי ניגשה בשקט להביא סמרטוט רטוב וסבון כדי לנסות להסיר את המשחה מעורו של וורן לפני שתשקע פנימה.

למחרת בבוקר וורן האכיל והשקה את הסוסים והאכיל את התרנגולות כדרכו מדי יום ביומו לפני ארוחת הבוקר. סוג של ניצחון, חשבה מרתה כשראתה אותו בלי האגודל בפה ובלי ההבעה האיומה הזאת של זחיחות ושביעות רצון עצמית. חלפו שבועות של מריחות חדשות של המשחה, בוקר וערב. הבית היה שקט יותר מהרגיל, ורק מילים מעטות הוחלפו כשדרוש היה לעשות דבר־מה. אך השלווה הייתה ממנו והלאה. האוויר שנשמו ארבעתם תסס בשל הקרב שהתחולל בין מרתה לוורן.

אף שהיה רק ילד, וורן היה יריב שקול לאמו. הוא התמודד אתה באופן שארל ומלודי לא העזו לעשות מעולם. המאבק ביניהם סבב לכאורה את התנהגותו — מציצת האגודל שמרתה כה תיעבה — אבל על כף המאזניים ניצב משהו גדול הרבה יותר מההרגל הזה. מאבק לחיים ולמוות התחולל ביניהם. על כף המאזניים היו מונחים הרצון שלו והרצון שלה. ההגדרה העצמית של שניהם הושתתה כל כולה על רצונם. בעיני עצמה לא הייתה מרתה חקלאית ולא מלצרית, גם לא אישה ולא אם — אלא להבה חיוורת המסרבת לכבות. כל הווייתה הייתה שלא להניח לאיש לסכל את רצונה. בה במידה לא היה וורן בעיני עצמו לא בן ולא תלמיד. כל הווייתו הייתה שלא להיכנע לאמו המבקשת לכבות אותו.

בוקר אחד, באמצע תקופת הלחימה המאומצת, אחרי שביצע וורן את מטלות הבוקר המוקדמות שלו, עקבה אחריו מרתה וגילתה שהוא יושב מאחורי האסם ואגודלו בפה. או שאילף את עצמו להתעלם מהשפעות המשחה — צעד אפשרי לחלוטין מבחינת וורן — או שגילה דרך כלשהי להסיר אותה מאצבעותיו. עלה על דעתה של מרתה שאולי וורן לא נתפס במקרה כשהוא מפר את הוראתה. אולי הוא מנופף בניצחונו מולה. כל המשפחה חשה כיריית אקדח מפלחת את השפעתו של האירוע הזה. מילה לא נאמרה. התחולל שינוי קיצוני שכמו השפיע על כל עולמה הפיזי והנפשי של המשפחה, כאילו עצמת האור הבא מן השמש גברה באחת, והאוויר הידלדל עד מאוד. במרתה חל תהליך שינוי שאיש בעולם לא חזה בו מעודו פרט לארל. תגובתה הפעם לא הייתה לרתוח מזעם כדרכה כשוורן הִמרה את פיה. במקום זאת היא שקעה עמוק כל כך בתוך עצמה שנראה כאילו אינה חיה עוד באותו בית או באותו עולם אפילו עם שאר בני המשפחה.

בפרק הזמן הזה, שנמשך ימים אחדים, שוב ושוב באה והלכה לסירוגין יכולתה של מרתה לבטא לעצמה את מחשבותיה במילים. כשהצליחה לדבר עם עצמה על מה שהרגישה, היא הייתה מודעת לכך שלא בוערים בה מרירות או רעב לנקמה. מה שהרגישה היה חוסר משמעות עקר לא רק בהקשר המאבק שלה בילד, אלא גם בהקשר לתובנה גוברת והולכת שהיא לעולם לא תימלט מגבולות החיים שהכתיב לה גורלה. היא פגשה את ארל כשהייתה סטודנטית באוניברסיטה של המדינה, נער שחיבבה אבל לא אהבה — היא עדיין תהתה מה פירוש המילה אהבה כששמעה אחרים משתמשים בה. מרתה נישאה לו בת עשרים ואחת, ועד שהגיעה לגיל עשרים וחמש כבר ילדה שני ילדים וחייתה את חייה הבוגרים כאשת איכר, אף על פי שנשבעה לעצמה כי לעולם לא תניח לכך לקרות. היו כמה נשים שלא התחתנו ולא ילדו ילדים, אבל נדמה שהן היו חזקות ממנה. שיכלו לשאת את היותן חריגות, שיביטו עליהן ברחמים, שלא יראו בהן נשים אמתיות. מרתה כעסה על עצמה שהייתה חלשה עד כדי כך שהגיעה לאן שהגיעה.

בסדרת הימים הזאת שבה הכול התחבר בראשה, הבחינה מרתה שהיא חוצה את הרחוב בריצה אל בית המרקחת, הפעם לא כדי לבקש עוד תרופה — היא כבר ידעה שלא תימצא לה שם כזאת — אלא כדי לומר משהו לג'ני. כשפתחה מרתה את דלת בית המרקחת, היא נראתה לג'ני שונה — היא הישירה מבט אל עיניה, וכל עמידתה אמרה נחישות יוקדת.

מרתה הובילה את ג'ני בתקיפות לפינה הרחוקה ביותר מהמקום שבו עבד מר רנקין. ״יש לי כמה מילים לומר לך, ואם לא אגיד אותן עכשיו, אני חוששת שלא אגיד אותן לעולם, אז בבקשה תקשיבי עד הסוף. זה ייקח רק דקה–שתיים. את צעירה, ועוד יש לך סיכוי לקבל כמה החלטות לפני שיקבלו אותן בשבילך. את צריכה לדעת שאם תתחתני ויהיו לך ילדים, ייקחו ממך את החיים שהיו לך. לא, האמת שאת תיתני אותם בחינם אם תסכימי להתחתן ולהקים משפחה, אבל רוב הנשים לא יודעות את זה ולא באמת מקבלות החלטה להקים משפחה, הן פשוט הולכות ועושות את זה. את צריכה להיות אישה חזקה מאוד כדי להחליט לא להתחתן ולא להביא ילדים, ואולי את כזאת ואולי לא, אבל אני רוצה שתקבלי החלטה על זה לפני שתעשי את זה, כי אם באמת תבחרי בחיים האלה, אני חושבת שתרגישי פחות מרירה בקשר לחיים שוויתרת עליהם.״

מרתה לא חיכתה לתשובה. היא לא התכוונה לקיים שיחה, זה רק משהו שהיה עליה לומר לנערה הזאת שהעבירה לה מסר אישי מאוד באופן שאִפשר לה לשמר מעט מכבודה. מרתה יצאה מבית המרקחת בצעדים מהירים כל כך שנדמה כי שובל של רוח נישא אחריה.

מרתה חיה מעכשיו במצב נפשי שלא שוקלים בו שיקולים, רק נסחפים בזרם של מעשים ופעולות. היא חשה את הכיוון שנעה בו, אבל לא הרגישה דבר לגביו מלבד עצמתו המחייבת. מה שעמד לקרות יתרחש בלי שום קשר לשום התערבות מצד איש. מרתה לא הכירה את מקור הרעיון שהשתלט עליה — היא הייתה רק סוכנת שלו, לא האדריכלית שלו. לרעיון היו אולי שורשים במשהו שאמרו לה בילדותה אמה או סבתה או אפילו חברה או בשיחה ששמעה במקרה, אולי בחלום, ואולי הייתה זו תכנית מעשה ידיה, שלה ורק שלה, שזרעה נטמן לפני חודשים או שנים, ועכשיו היא משנה את צורתה בשצף קצף מדבר שבדמיון לדבר שאין מציאותי ממנו ואין לעצרו.

**

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *