איטו אבירם

ספר קריאה: "הילד הכותב" של יהונתן גפן – כמו אלכוהול לנפש

לגמתי את ספרו הקריא, עב הדפים וקטן המידות, באותה קמצנות של מי שכוסית הוויסקי שלו מתרוקנת במהירות רבה מדי. נראה שהסופר חשב על קוראים כמוני, שכן, הוא כתב הרבה פרקים ובתוכם פרקי משנה, כך שניתן לקרוא את הספר בקמצנות, לסמן את המקום בו נעצרתם בכנף הספר ולשוב אליו בקלות, כי אין מדובר בספר קריאה, אלא בספר עיון. עיון במחוזות חייו הספרותיים של יהונתן גפן.

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

הילד הכותב כתב: איטו אבירם

אין עלילה בספר, אלא אם כן נכנה את סיפור חייו של הסופר כעלילה. אבל זוהי לא פרוזה. זהו סיכום ההתנסות הספרותית שלו מילדות ועד בגרות. כל מה שהיה חשוב לו להגיד כקורא ספרות ושירה, וכל מה שהיה חשוב לו להגיד על מה שהוא עצמו כתב. יהונתן גפן עצמו ממליץ על הספר לכל מי שאוהב לכתוב. אני מניח שיש יותר מבין קוראי הספר שאינם סופרים או משוררים, אפילו לא חובבים, בעיני עצמם. אבל גם רוב הקוראים שאינו שולח ידו בכתיבה ייהנה מקריאתו.

יהונתן גפן הוא בעיני עצמו מורד, אלכוהוליסט ורודף נשים. מבין התכונות האלה יש לי בעיה רק עם "אלכוהוליסט". מעולם לא השתכרתי, איני נמשך לטיפה המרה, ולכן קשה לי להתחבר לפן הזה של הסופר, שלו היה כל כך קשה להיגמל ממנו, אם בכלל. כמי שקרא במשך עשרות שנים רבים מקטעיו של יהונתן, שמע את שיריו מוקראים או מושרים וגידל עליהם את ילדיו, אני מכבד את הדעות שלו, אף אם אלו מובעות בקיצוניות רבה יותר מהדרך שבה אני מבטא אותן. בהסתכלות כוללת – לרוב הן תואמות.

אני, למשל, איני פוסל את הסופרים "נפוחי האגו", הקאנוניים, אלה שרובנו קראנו ספר או שניים לפחות ממה שהם כתבו. אני בהחלט נהנה מספרים רבים שהם כתבו. אולם, כפי שמציין יהונתן גפן, אלה הם הסופרים שזוכים בכל הפרסים, משתתפים בקונגרסים החשובים, ולכן הם משמשים מושא חיצי לשונו בספר זה. בעצם, הוא בז להם. בעיקר על רדיפת הכבוד וחוסר האומץ למרוד, לבטא דעות חריגות או לחרוג מהקונצנזוס, ואם כבר לחרוג, אז במעומעם ומבלי לסכן את מעמדם החברתי.

מאד התרשמתי, במקביל, מהיריעה הרחבה אותה פורש הסופר בנושא המשוררים והסופרים "המורדים", רובם ככולם "תוצרת חוץ". הוא מתאר כיצד ניצל הזדמנויות שונות בחייו כדי לבקר בבתיהם או בקבריהם של אותם סופרים ידועי שם ואלכוהול, ביניהם כאלה שאורח חייהם ומילותיהם הביאו אותם למות בגיל צעיר או טרם זמנם. נהניתי לקרוא ציטוטים משירתם, והצלחתי לזהות את ההזדהות הרבה שחש הסופר עם "החבר'ה הטובים" הללו. אני, מצידי, מאחל לו חיים ארוכים.

ספר הכיס של יהונתן גפן נוגע גם בכתיבתו כילד וכנער. האם ניתן להשוות אותו לעבודת סיכום אקדמית הכתובה בנימה אקטואלית ושנונה, אך אוחזת גם מובאות וציטוטים, וסוקרת פכים ספרותיים מנבכי ההיסטוריה האנושית. ייתכן.

יותר מכל יצאתי אני, הקורא, בתחושה שעתה אני מכיר טוב יותר את הכותב. אפילו טוב יותר ממה שחשבתי שאני מכיר אותו, כקורא נאמן המלווה אותו שנים ארוכות. אהבתי את כנותו, את הפתיחות שבה חילק אתי את השגיאות שעשה במהלך חייו. את חולשותיו ואת האומץ שהפגין בביטוי דעותיו. אני מניח שכמי שכתב את "הכבש ה- 16" והעניק לדורות של ילדים כל כך הרבה רגעים של אושר צרוף, מותר שיהיו לו גם חולשות.

"הילד הכותב"

כתב: יהונתן גפן.

הוצאה לאור: דביר/ כינרת זמורה. נוב' 2016. עיון. כ- 150 עמוד.

הפתיח של הספר:

הוֹמוֹפַּפִּירוּס

 

תַּמְשִׁיכוּ תַּמְשִׁיכוּ אֲנִי

לֹא מַפְרִיעַ אֲנִי בְּשֶׁקֶט

לֹא חַי רַק מְתָאֵר

אֶת יוֹמְכֶם הַקּוֹדֵר

בְּאוֹתִיּוֹת מְהַבְהֲבוֹת

יוֹמָנַאי מְמֻשְׁמָע

מְדַוֵּחַ עַל רֶגֶשׁ

מְפַעֲנֵחַ מַחְשָׁבוֹת

כַּתָּבֵנוּ לְעִנְיְנֵי נְשָׁמָה

תַּמְשִׁיכוּ תַּמְשִׁיכוּ

אֲנִי מְתַקְתֵּק אֶתְכֶם

לְפִי רָאשֵׁי פְּרָקִים בְּעִפָּרוֹן

מַעֲלֶה אֶתְכֶם לַמָּסָךְ

שׁוֹמֵר אֶתְכֶם עָמֹק

בִּמְצוּלוֹת הַזִּכָּרוֹן

בַּהַתְחָלָה גַּם אֲנִי נִסִּיתִי

מָה לֹא עָשִׂיתִי אֶלָּא

שֶׁנּוֹחַ לִי יוֹתֵר

לִכְתֹּב עַל זֶה

סוֹפֵר סְתָם

סְתָם סוֹפֵר

יָמִים שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר

רְאִיתֶם פַּעַם זִקִּית עַל

גֶּדֶר אֶבֶן לֹא זָזָה

רַק מַבִּיטָה רַק זִקִּית

מִדֵּי פַּעַם שׁוֹלַחַת לָשׁוֹן

תּוֹפֶסֶת זְבוּב

מַמְשִׁיכָה לְהַבִּיט

גַּם אֲנִי לִפְעָמִים טוֹעֵם

רַק כְּדֵי שֶׁבְּבוֹא יוֹם

אוּכַל לְסַפֵּר מָה אֲכַלְתֶּם

וּמָה אֲהַבְתֶּם לִשְׁתּוֹת

אַךְ בְּעִקָּר אֲנִי מְכַרְסֵם

חֲצָאֵי עֶפְרוֹנוֹת

שׁוֹתֶה דְּיוֹ

מִסִּימָנֵי הַמַּחֲלָה:

אֶצְבְּעוֹתַי מְלֵאוֹת

כְּתָמִים כְּחֻלִּים

שֵׁם הַחוֹלֶה:

מְעַבֵּד תַּמְלִילִים

אֲבוֹתַי הָעֲנִיִּים הַמְּטֹרָפִים

יְכוֹלִים הָיוּ לְהַשְׁאִיר לִי

דִּירָה קְטַנָּה אוֹ אֱמוּנָה אֲבָל

מָה הֵם הִשְׁאִירוּ לִי

מַחְבֶּרֶת צְהֻבָּה

פִּנְקָס שֶׁבּוֹ רָשְׁמוּ

מִלִּים בְּלִי סוֹף

גַּם הֵם לֹא חָיוּ

רַק הִתְרַשְּׁמוּ

אֲנִי לֹא הָרִאשׁוֹן שֶׁכּוֹתֵב עַל זֶה

לְנָשִׁים שֶׁאוֹהֲבוֹת אוֹתִי

אֲנִי חוֹרֵז שִׁירֵי אַהֲבָה

שִׁיר אַהֲבָה זֶה הֲכִי

קָרוֹב שֶׁאֲנִי יָכוֹל לְהַגִּיעַ

לְנָשִׁים שֶׁאוֹהֲבוֹת אוֹתִי

לִגְבָרִים הַיּוֹצְאִים לְמִלְחָמָה

אֲנִי מְחַבֵּר הִמְנוֹן נִצָּחוֹן

וְאִם הֵם יַפְסִידוּ מוּכָנָה

אֶצְלִי קִינָה

זֶה הֲכִי קָרוֹב שֶׁאֲנִי

יָכוֹל לְהַגִּיעַ לְמִלְחָמָה

עַד נִשְׁמַת אַפְּכֶם הָאַחֲרוֹנָה

אֲנִי כּוֹתֵב אֶתְכֶם

אַתֶּם יְכוֹלִים לְהִתְנַהֵג רָגִיל

אַל תִּשְׁתַּדְּלוּ לִי

אֲנִי מְנַסֶּה לִתְפֹּס

אֶת הַנְּיוּאַנְסִים שֶׁל

מַהוּת הַחֲוָיָה הָאֱנוֹשִׁית

פֹּה וְשָׁם וְעַכְשָׁו

אֲנִי שֶׁאֵין לִי נְיוּאַנְסִים וְלֹא חֲוָיוֹת

רַק כּשֶׁר מְסֻיָּם לְהַבָּעָה בִּכְתָב

וּלְמָוֶת בְּטֶרֶם לֵדָה

וְהָעֹנֶשׁ

לִכְתֹּב עַל זֶה.

 

י.ג. 1990

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *