איטו אבירם

ספר פרוזה מומלץ: "דרכים לחזור הביתה"

ספר מהורהר, אישי, כפי שאלחנדרו סמברה הצי'ליאני יודע לכתוב – ספק יומן ספק עלילת אהבה מאוחרת בין גבר ואישה, חברי ילדות ששבים להיפגש. והפוליטיקה? הפעם היא רק צל כבד, ולא שחקן ראשי.

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

דרכים לחזור הביתה עם עובד

ספר קצר, כ- 150 עמ', לא יספיק לחופשת בטן-גב בת שבוע ביוון. הקריאה בו אינה סוחפת, אבל גורמת לקורא לשקוע בהרהורים פילוסופיים על משמעות היחסים עם ההורים, זיכרונות ילדות, עד שנדמה שהספר כלל איננו מתקדם לשום מקום.

ואז, בחצי הספר בערך, צוברת העלילה מומנטום, משהכותב, גיבור הספר, מתעקש לפגוש בשנית את חברת הילדות שלו קלאודיה, מקץ עשרים שנה.

הנה דוגמא לתובנה אחת ממחשבותיו של הכותב, אותן הוא מחלק עמך, הקורא: "הסיפור הוא הסיפור של ההורים, חשבתי אז, ואני חושב גם עכשיו. כעסנו עליהם בגללו אבל גם חשנו הקלה משום שחסינו באפלולית. בזמן שהארץ התרסקה, אנחנו למדנו לדבר, ללכת, לקפל מפיות בצורת אניות, בצורת מטוסים. בזמן שהסיפור התרחש, אנחנו שיחקנו במחבואים, בהיעלמות."

וזוהי העלילה: ילד בן תשע מתאהב בילדה זרה בת אחת עשרה, שמבקשת ממנו לעקוב אחר אחד השכנים. יום אחד מחליט הילד לעקוב אחרי האורחת הצעירה של השכן. בסוף המרדף הוא יגיע עד לקצה–קצה של העיר סנטיאגו. מתי ואיך הוא יחזור הביתה?

תוך עיסוקו של הספר בצ׳ילה של שנות השבעים והשמונים, מגלה הקורא כמה דמיון חזותי יש בין אופי החיים האורבני בסנטיאגו ובין החיים בתל אביב, או עיר גדולה אחרת בישראל של אותם השנים. ההשוואה היא בלתי נמנעת: כמה קל היה לקנות גלידה, למי היה מקלט טלוויזיה בבית…

אלא שבצ'ילי התחלקה החברה לקרבנות ולמשתפי פעולה, ואת הטעם המר הזה, גורלם של הקרבנות, מנעו מאיתנו כאן, בישראל. אלא שלשם בדיוק מכוון אלחנדרו סמברה, המגיש לנו, מול הגרסה של ההורים, את הסיפור של דמויות המשנה, של אותם ילדים שהתבגרו בשוליים כשההיסטוריה ה״אמתית״, המסוכנת, התהוותה. **

שם ספר: דרכים לחזור הביתה

שם מחבר: אלחנדרו סמברה

עריכת הסדרה: משה רון, תרזה בירון-פריד ויובל שמעוני

מתרגם: מספרדית: אדם בלומנטל

שנת הוצאה לאור: תשע"ו / פברואר 2016

הנה התרשמותנו מקריאת ספרי פרוזה אחרים שהופיעו לאחרונה בארץ

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *