מאת: צוות התרשמות
לפעמים מתחשק לנו, הקוראים, להיאבק במילים. אנו מחפשים את האתגר, את המשפטים המורכבים, מלאי התובנות, המתעגלים סביב עצמם ולועגים לזמן ולמרחב. משפטים המתחברים לעלילה הנוגעת בנו במקומות לא צפויים, מעוררת זכרונות, מדליקה ריחות נשכחים ומספקת חוויה מתגמלת, על כמות האנרגיה שאותה השקענו בפענוח המילים.
זה לא המקרה בספר הזה. כאן, ב”המסע המוזר של מר דאלדרי” המילים מוגשות לך לעוסות, ועליך רק לבלוע. שיהיה ברור – הטעם מענג, אבל המאמץ האינטלקטואלי קטן. לכן גם התענוג קטן. כמו ההבדל בין ארוחה צרפתית למנה פלאפל. משניהם נהנים. ובמילים אחרות – מדובר בטלנובלה של סופר צרפתי שגילה זה מכבר את נוסחת ההצלחה, אשר מצליחה לחנוק אותך, הקורא, בקלילותה הבלתי נסבלת.
וכך, קורא ולא מאמין לעלילה המתרקמת, אתה ממשיך במלאכה המענגת, ומגלה מה היה קורה אם יום אחד היינו מתבשרים שעל מנת לגלות מי אנחנו ומהו עברנו – ובעיקר על מנת למצוא את האושר שצופן לנו העתיד – עלינו לצאת למסע חוצה יבשות. (כך, על גב הספר). לו הייתם שואלים את אליס פמברלי, רוקחת בשמים צעירה ומוכשרת, שבזה לכל גילוי של חוסר רציונליות, היא היתה בוודאי מבטלת רעיון כזה כלאחר יד. אבל כשהיא עצמה שומעת בשורה דומה בדבר מסע אחד, שישה אנשים שתפגוש במהלכו וסיפור מסתורי שהיא נושאת בלבה אך מתעלמת ממנו לגמרי – מעטה האדישות שלה נסדק.
בחברתו של שכנה המסוגר והמסתורי, מר דאלדרי, יוצאת אליס מלונדון אל לב-לבה של אירופה, למסע שבמהלכו עליה לפגוש אנשים שזהותם לא ידועה לה ולגלות סוד שטבעו סתום. זוהי הרפתקה בלתי-צפויה, רצופה בדמויות ססגוניות, המעמתת את אליס – ואת הקוראים – עם שאלות כגון, האם ידיעת האמת אכן הכרחית והאם הכרת העבר באמת חיונית להשלמה עם ההווה.
קראתי, נהניתי, ועדיין איני יודע, למשל, פרט מאד משמעותי בסיפור: איך נראה מר דאלדרי. כלומר, תיאורו החיצוני לא ניתן. איננו יודעים אם גבוה הוא, או נמוך, שמן או רזה, ותתפלא, מארק לוי, יש קוראים שזה מפריע להם להמשיך וליהנות מסיפורך.
ובמחילה ממך, מר לוי, אם מתכננים סוף מפתיע, צריך להתאמץ מעט יותר, שהרי את הפואנטה של הספר מצליחים הקוראים לגלות כבר אחרי כמה עמודים…
ועם זאת, כפי שהזכרנו, מארק לוי הוא הסופר הצרפתי המצליח ביותר בארצו ומחוץ לה. עשרים ושמונה מיליון עותקים מספריו נמכרו ברחבי העולם, בארבעים וחמש שפות, וזוכים לאהבת הקהל ולשבחי הביקורת.