איטו אבירם

סיפורים "מאחורי הגב": שנת האוזן שלי

"…רמת האינטימיות שלי עם הרופאים המטפלים הלכה והעמיקה גם היא. זה הגיע למצב שאם הרופא משתף איתי פעולה ונותן לי הפניה למיון בלי לשאול אותי יותר מדי שאלות, אני רוכשת לו למחרת מתנה בסטימצקי."

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

EAR_HEALTH

מאת לירי שביט

ביום הולדת 32 שלי הייתי בטוחה שאני עומדת למות.

מחשבות האובססיביות השתלטו על כל מילימטר במוחי. רוב הזמן לא הייתה לי שליטה בכלל במצב. בממוצע יצא לי לראות בין שניים לארבעה רופאים בשבוע, וזאת לאחר שהוצאתי מהחישוב ביקור דרמטי במיון או במוקד רפואי פעם בשלושה שבועות.

כשאיתי סיפר לי שנוסעים, מיד בדקתי בגוגל איזה בתי חולים נמצאים באזור. נכנסתי לפניקה (קלה) מהמחשבה שאצטרך לנסוע חצי שעה עד בית החולים של טבריה. חשבתי לעצמי בדרך לצפון , מה עושים האנשים שחוטפים התקפי לב ברמת הגולן? עד שמגיע אמבולנס לקחת אותם בסיבובים הנוראים שגם ככה עושים לי בחילה, הם בטח לא מספיקים להגיע למיון. קיוויתי בלבי שיש כמה נהגי אמבולנס שחיים ברמת הגולן , ואם יהיה צורך הם בטח יבואו לקחת אותי.

זמן מה לפני הנסיעה, בחודש ינואר שבו גם נולדתי, ניקזו לי אבצס מתוך תעלת השמע (באוזן)נשמע רפואי מספיק, ולמעשה בדרך כלל מסתיים לאחר תהליך הניקוז. אולם אני התחלתי לפתח סיבוכים אפשריים כבר לאחר שבוע, כשסיימתי לבלוע אנטיביוטיקה.

דבר מעניין ששמתי אליו לב, בתקופה מטורפת זו, היה שכאשר אני על אנטיביוטיקה, ארבעים אחוז מהחרדות שלי נעלמים רק מהידיעה שמשהו בגוף מחסל ברגעים אלה את כל החיידקים הרעים. כאילו אני עוברת טיפול עשרת אלפים , כולל ברקסים ושמנים. למרות התופעות הקשות שמלוות את הרעל הזה, הייתה לי תחושת ביטחון חזקה. שמעתי פעם את איל גולן מתוודה שהוא היפוכונדר מקצועי ויש ימים שקם בבוקר, בולע כדור אנטיביוטיקה רק בשביל השקט הנפשי, וממשיך את היום כרגיל.

אני לא זוכרת תקופה שבה גלשתי באינטרנט בנמרצות כזו. בדקתי בפורומים של המחלות מה יש לי לפי הסימפטומים המצויים, קראתי בעיון רב את תגובות הרופאים לשאלות החולים, וגיליתי לתדהמתי עולם שלם של אנשים מחורפנים כמוני. אנשים שחיים שנתיים עם דופק באוזן שמעיר אותם מהשינה, ואין הסבר שירגיע אותם. צלצולים באוזניים וכל מיני תופעות שהטריפו אותי יומם וליל היו צרת רבים . הבנתי שאני לא לבד.

רמת האינטימיות שלי עם הרופאים המטפלים הלכה והעמיקה גם היא. זה הגיע למצב שאם הרופא משתף איתי פעולה ונותן לי הפניה למיון בלי לשאול אותי יותר מדי שאלות, אני רוכשת לו למחרת מתנה בסטימצקי.

כשהגענו איתי ואני לצימר, הזמנתי את ענבל המעסה המשפחתית לעיסוי זוגי, ודאגתי לספר לה תוך כדי שהיא מנסה להרגיע אותי, על מעללי האוזן. ענבל קלטה מיד שהבעיה היא לא רק האוזן שלי, ושמחה לשתף אותי בחייה הפרטיים.

"כל אדם חווה פעם בחייו אפיזודה היפוכונדרית. בתקופה זו הוא בדרך כלל משועמם , לא מרגיש שייך, או נמצא על פרשת דרכים ובקיצור, מחפש משמעות לחייו."

הסתבר לי שענבל היתה שנה שלמה בחוסר אונים גדול. היא פיתחה בעיות בלב, ביקרה במכונים שהריצו אותה על מסילות, רק כדי להוכיח לה שהיא עדיין בחיים."

לאחר שמצב הלב שלה התברר כתקין, היא החלה לפתח גידולים בכל מיני מקומות. סיטי ראש יצא תקין, בדיקות השד והמעי היו בסדר, ואז היא החלה להבין שמשהו גדול מזה מתרחש.

ענבל הייתה אופטימית וחייכנית והבטיחה לי שהומאופטיה קלאסית תוציא אותי מהמצב. טענתי שכבר חצי שנה דוקרים אותי במחטים סיניות, אני נפגשת עם הפסיכולוג שלי פעם בשבוע, וכלום לא עוזר.

היא השקיטה את רוחי ואמרה שגם היא טופלה מכל הבא ליד, אך בסוף מצאה פיתרון אמיתי.מיותר לציין שבעוד איתי ואני אוכלים ארוחת בוקר גלילית, מצאתי זמן להתקשר לקבוע תור אצל מי שהיה אז המטפל ההומאופטי הזמין לי ביותר.

רמת היאוש שלי היתה כה גבוהה אז, שאם מישהו היה מגלה לי שיש איש זקן גרוזיני בקצה הר גבוה, שמסוגל לרפא הכל, הייתי מטפסת לבד את ההר, ומנשקת לו את הרגליים הלא ממש נקיות שלו.

הייתי שחוקה ולא ידידותית לסביבה. כאישה נשואה ואם לשני ילדים קטנים, לא ממש תפקדתי, רמת הריכוז בעצמי היתה גבוהה מדי. היו מצבים שבהם אנשים דיברו אלי, ולא יכולתי להקשיב. היו מגיעות לי מחשבות שליליות לגבי המצב הרפואי הקשה שלי. ההשלכות היו הרסניות. הצלחתי לשבור שיאי גינס במישוש בלוטות לימפה באזור האוזן. מרוב מישושים הן הלכו והתעצמו.

כחלק מחגיגות יום ההולדת בצימר הרומנטי, איתי ואני ישבנו בג'קוזי, כדי לנוח מארוחת הבוקר. הרגשתי איך עולה לי החום וחשבתי כמה זה מזיק לדלקת באוזן. איתי לעומת זאת, היה בשיא השיאים עם עצמו, רגוע וטוב לב. רק תתנו לו לשבת ערום במים כל היום, כמו תינוק. במחשבה שניה, גם לישון ערום הוא אוהב. אולי זה אומר משהו על האישיות של האדם, איך הוא ישן. אני צריכה חליפת אב"כ כדי לישון ממש טוב. חולצה ותחתונים ואני לא נרדמת.

הטלפון הנייד היה בסכנת טביעה בג'קוזי, כשניהלתי רשימת חברים בקול רם, מי זכר לצלצל ולברך, ומי עדיין על תנאי. איתי טען שהרשימה שלי גדולה מספיק, ואין לי מה לדאוג.

החברים ששלחו הודעה עד עשר בבוקר, קיבלו אות גבורה, ומי שטלפן אחרי שש בערב, הורד בדרגה אחת לפחות.

בסביבות הצהרים אמי התקשרה. לפני שהספיקה לומר לי מזל טוב, שמעתי אותה צועקת בטלפון – תגידי לי את השתגעת? מה את מופרעת? פתחתי את האינטרנט, ונפתח לי דף שמתאר מהו אבצס מוחי!! בחיי שאת יורדת מהפסים. איך הגעת לשם? אין לך כלום, את לא קולטת? את תמותי רק מהדאגות שלך. את הרי יותר בריאה מכולנו. התנצלתי ואמרתי " אמא, תרגעי, בסה"כ כתבתי אבצס בגוגל וקיבלתי את כל האפשרויות. מסתבר שאם לא מטפלים טוב, זה יכול להסתבך גם לאזור המוח.."

"אוי באמת, אני לא מבינה איך יצאה לי כזאת בת חרדתית! אף אחד לא מת כל כך מהר. תהיי בטוחה שאנשים שורדים דברים רציניים יותר. חוץ מזה, למה את לא עסוקה בלדאוג קצת יותר לילדים שלך במקום לעצמך? תהיי קצת פחות אגואיסטית, זה רק יעזור לך."

"טוב אמא, קטעתי את השיטפון, יש לי היום יום הולדת אז תעזבי אותי בשקט, טוב? יאללה ביי. " סיימתי את השיחה, כשדבריה מהדהדים באוזני. ברור שהיא צודקת, אבל באותו שלב אף אחד לא יכול היה לשכנע אותי בהגיון.

חזרנו הביתה ואיתי סיפר לכולם כמה קשה היה לו לטפל בי. אני מצדי לא יכולתי לחכות ולנסות את התרופה ההומאופטית, שלמעשה גרמה לי להיות יותר פסיכופאטית. מהרגע שהתחלתי לקחת אותה צצו להן כל מיני תופעות מוזרות שהמטפל קרא להן ריאקציות נפלאות.. נזילת אף אכזרית שגרמה לסינוסיטיס. התקשרתי אליו בוכה עם כאבי מוח, ואני זוכרת שאמר לי "תנסי לא לקחת כלום, תני לזה לזרום החוצה, הגוף מתנקה".. איזה מתנקה? אני מרגישה יותר חולה מקודם. היתרון היחיד היה אפקט התרופה האינדיאנית: כשיש לך סינוסיטיס, אתה שוכח לשבוע שכואב לך באזור האוזן.

בהחלט היה לי שבוע פחות אובססיבי מבחינה זאת. נראה לי שמי שמתעסק במקצוע הזה מעולם לא היה חולה באמת במשהו רציני. איך אפשר לא לקחת כלום?!! התחלתי להשתמש בטיפות מי ים שעזרו לי לייבש את הנזלת . המטפל אמר לי "חבל.." ואז חשבתי לעצמי ,האם זה עוד מקום שבו אני עומדת לפתח רגשות אשמה כמו בכל המקומות האחרים שבהם אני עושה זאת בהצטיינות יתרה? במשך חיי ,כל דמות סמכותית מספיק (זה כולל הורים, מורים, רופאים ומטפלים למיניהם) גרמה או עשויה לגרום לי בקלות נקיפות מצפון או רגש אשם כאילו פשעתי.

כפי הנראה, לענבל זה עשה טוב , אני כמובן, נכנסתי ללופ של מחלות. הייאוש הגיע שבוע אחרי הסינוסיטיס. האנגינה הגיעה, אבל באמת כמו סופת טורנדו, העיפה אותי מקו השפיות. קדחתי מחום 3 ימים, דמיינתי שאני מתה , כל בוקר כשהתעוררתי חשבתי שזה נס. הרופא שלי ראה את הרי המוגלה ולא הבין איך אני חיה עם עצמי… האנטיביוטיקה שוב חזרה לתפריט היומי, פעם נוספת החודש. לופ אכזרי שרק החולים האמיתיים יוכלו להבין. (ההומאופט שוב לקח אחריות על הפיגוע).

תוך כדי ההזיות , הושטתי יד לפלאפון, שלחתי sms גוסס לפסיכולוג שלי "יש לי אבצס על השקד , אני מבטלת את הפגישה שלנו." (ברור שחשבתי שהאבצס שלי עבר מהאוזן לגרון, אבל דלקת שקדים גם הייתה אופציה). שאלתי אותו, האם להתאשפז באיכילוב או בגהה? הוא חזר אלי "בבית."

החלטתי לחכות בבית. לבי"ח אוכל ללכת גם מחר…

איתי החליט שכדי להוציא אותי סופית מהמחלה ולהציל אותי זמנית בלבד, כדאי שנעשה קצת ספורט. "ספורט יעזור לך למוח, תאמיני לי, אני כל החיים עושה ספורט ואני אף פעם לא חולה". ברור שאיתי, כמו כולם, מבין שהמחלות לא באות אצלי מהגוף.

יצאנו להליכה שנמשכה נצח וארכה גלות, בסופה חזרתי לשכב במיטה ולרחם על עצמי עוד קצת, ואיתי נסע לעבודה, כי חוץ מלעשות לי בייביסיטר, הוא צריך לפרנס גם משפחה. אני התחלתי לכתוב, סתם כך לעצמי, משהו בסגנון שמזכיר יומן. החלטתי שאת המחלות האלו מישהו צריך לתעד, ובטח אם אמות צעירה.

כך התחילה שנת האוזן שלי.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *