איטו אבירם

סיפורים "מאחורי הגב": "לא רוצה מנוי לידיעות!"

לפעמים כבר עדיף לסבול, מאשר לנסות להשתחרר מאחיזת החנק. כמו להיות מנוי של ידיעות אחרונות, למשל…

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה
למה צריך לקרוא את כל הזוועות שיש בעיתון, כשיש נוף כזה?!

למה צריך לקרוא את כל הזוועות שיש בעיתון, כשיש נוף כזה?!

כתבה: לירי שביט

אני לא קוראת אף פעם את העיתון של סוף השבוע. הדיכאון משתלט עלי מהעמוד השני בערך וכשאני מגיעה לסוף אני רוצה לרדת מהארץ.

אולם מה לעשות, ואימא שלי עשתה לי בראש השנה הפתעה, וקנתה לי מנוי לידיעות אחרונות. גם כן מתנה, חשבתי לעצמי. בטח ראתה שאני במצב רוח טוב ומרוצה מהחיים, אז בא לה לקלקל.

בשישי האחרון הגיע העיתון הכבד והענקי הזה מלא בשטויות ובאנשים שרק רוצים לחזור לכותרות או להיות בהן לראשונה.

חזרתי רק לפני שבוע מפריז. כבר עבר שבוע?שם אין סיכוי שאפתח עיתון. הדברים שבעיקר מעניינים אותי הם מה שאני מכניסה לפה ומה שהעיניים שלי רואות. פסלים מצופים זהב, גשרים זהובים וכיפות ומה לא.  רומנטיקה שולטת באוויר כשמימין ומשמאל זוגות אינם מתביישים להפגין את אהבתם בציבור.

אצלנו כבר היו סוקלים אותם באבנים. בטיסה הביתה יש אפשרות לקבלת פרומו זריז למה שמחכה לך כשתגיע לארץ זבת חלב. הכל צהוב. לא הפריחה הצהובה של נורמנדי, לא.

צהוב חום בהיר יבש וצחיח. גם מים אין פה. ולמה הצרפתים מתעקשים לעמוד בתור כל בוקר בשביל הבאגט הטרי שלהם? למה הם אוכלים גבינות טריות שמנות ובשר אדום כבד? הם רזים ככלל, ויפים ורומנטיים כבר אמרתי?

אז למה אנחנו פה? למה בחרנו ביובש? בקושי? והלחם האחיד הפרוס שמחירו עולה יחד עם המדד לצרכן.

טלפנתי הבוקר לידיעות אחרונות. אם אמשיך לקרוא על כל האבות והאמהות שעינו, אנסו, שרפו, שכחו באוטו, רצחו או סתם הרביצו עם פטיש על הראש אני ארד מהארץ. כן !אני אחיה בפריז.

"אפשר לעזור?" שאלה זאת שאחראית להשאיר אותי מנויה.

"לא אי אפשר. רק תבטלי את המנוי שלי בבקשה".

"למה את מבטלת"? שאלה בקול נרגש.

"כי אני בדיכאון ושמתי לב שזה התחיל מאז שעשו לי מנוי לעיתון. זה לא אישי נגדכם, גם מעריב היה עושה לי אותו דבר."

"בואי תישארי איתנו  וניתן לך זוג כרטיסים לתיאטרון הגשר", ניסתה במאמצים קלים לשכנע אותי.

"גם מזה אני מקבלת דיכאון. עזבי ,כדאי שתבטלי. אני מאד נחושה". אמרתי ביובש.

"מה תגידי אם באופן חד פעמי אשיג לך סוף שבוע בירושלים במלון רק את ובעלך. לילה אחד אומנם, אבל רומנטי משהו.. תישארי איתנו?"

היא כבר נשמעה על סף ייאוש, שולפת נשק לא קונבנציונאלי.

"עכשיו חזרתי מפריז, ושום ירושלים ושום רומנטי משהו. אני רוצה את החיים שלי בחזרה. לא רוצה יותר את הדיכאון שלכם כל בוקר נזרק לי על השביל כניסה לבית. רוצה חופש. רוצה לשמוע מחברים אחה"צ על פיגוע שהיה שלשום. רוצה להיות האחרונה שתגלה. רוצה להיות לא בעניינים. אאוט".

"טוב את נשמעת די סגורה על עצמך ".  נראה שסוף סוף הבינה.

"טוב ששמת לב"!לחשתי בשארית כוחותיי.

"אז את יודעת מה, אני מעבירה אותך לאישה שאחראית על מנויים פורשים. תמתיני על הקו, זה ייקח כמה שניות."

 

השיר של שלמה ארצי התנגן לי באוזן "תחת שמי ים התיכון" במשך 20 דקות. הוא לא מזכיר את הדיכאון תחת שמי התיכון, או את ההמתנות הנצחיות.

סגרתי את הטלפון. שוב נוצחתי. אמשיך לקבל את העיתון כי אני לא מסוגלת להמתין. האם זו גם סוג של התעללות פיזית מינית וחברתית?

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *