שורה תחתונה: מיקום פסטורלי, מחירים בינוניים, אווירה שמחה והופעות חיות בערבים, אוכל מקורי וקהל סועדים שנעים בחברתו. עם זאת, לא כולם יתחברו אל האוכל וצריך לברר היטב מה אתם מקבלים כשאתם מזמינים.
אנחנו גרים בשרון ואוהבים לאכול בשרון. המחשבה שאנו הולכים לאכול במסעדה שנמצאת בתוך קיבוץ הדליקה בכולנו לא רק את בלוטות התיאבון, אלא גם את בלוטות הסקרנות. מה לעשות, אנחנו מאלה שהמילה קיבוץ עדיין מהלכת עליהם קסם…
הנסיעה מאזור רעננה אל קיבוץ גבעת חיים איחוד על כביש 4 אורכת קצת יותר מרבע שעה. בשעת בין ערביים של יום שישי, נופי הפרדסים מתמכרים לקרני השמש הרכות, שמלטפות גם את השדות, הברושים והלולים.
על כביש 581, שהיה פעם הציר הראשי צפונה, ונזנח לטובת כביש 6, אנחנו פונים בכיכר שבין שני קיבוצי “גבעת חיים” צפונה, וחולפים דרך שער הקיבוץ. הנה הרפת, גדולה, “ריחנית” ודומיננטית, והנה ההרחבה, ובה בתים מרחיבי דעת. בהמשך הכביש חבוי לו מבנה מסחרי חדיש שנראה כנטע זר בקיבוץ. חד קומתי, חלונות ראווה של חנויות ומגרש חנייה. מעבר לגדר – השדות קורצים ומאחוריהם, הרחק, הרי יהודה סמוקים בשל השקיעה, או אולי מהתרגשות לבואנו.
קישן ממוקמת בפינה. יש שולחנות בחוץ ויש בפנים. לא גדולה ולא קטנה. בחוץ השבת עוטפת בעדינות את הנופים הרכים, ובפנים אנשים ממלאים את המקום, בכל זאת ערב שישי, ולקיבוצניקים והמושבניקים של השרון יש כסף לבזבז על אוכל, וזה נפלא. העיקר שגם לנו יש מקום. אנחנו אוהבים את העיצוב הכפרי, עם לוח ענק שעליו כתובים פריטי תפריט ו”מיוחדים”, את המלצרים הידידותיים ואת הטבון, שבטנו פולטת את רוב הטוּב הזה, שמציע המקום: בשרים, המבורגר, נקניקיות, תבשילים, אוכל מזרח אירופאי, שניצל, עוף…
כמה מילים לגבי האוכל של קישן. נלקח פה הימור מסוים, וצריך לפרגן להם, לבעלים, שהם גם הבעלים של רשת המסעדות האיטלקיות המצליחה “שבתאי” בשרון. אני מניח שהם ידעו מה הם עושים. אם לקחו הימור ופתחו מקום “אשכנזי”, בעידן שבו זו כמעט מילת גנאי, שיציע לסועדים אוכל מזרח אירופאי, הם ראויים לטפיחה על השכם. אנחנו בעד. רוצים גם משהו אחר. לא רק לנגב, לא רק על האש, לא רק פומפוזיות צרפתית ולא רק פיצות ופסטות. הנה משהו שונה, אנו מכינים את הילדים, צריך לנסות הכל. כך החיך מתעשר במגוון של טעמים. ממש כמו לטייל בעולם.
מבט, ועוד כמה, אל יושבי השולחנות האחרים, מגלה משפחות מקומיות מיישובי הסביבה, בעיקר קיבוצים ומושבים. פה ושם חבורה צעירה של בני עשרים+, בהחלט לא שקט כאן, אבל בשום אופן לא רועש. אם אתם מבינים את כוונתי.
תפריט המנות הראשונות מכיל שמות של מנות כמו שפצלה, צביבלכוכן ועוד… אנו בוחרים בשלוש: מולים בחמאה וביין (40 ₪), שהרוטב שלהם קצת דליל מדי לטעמי, אבל רומי בתי מלקקת את אצבעותיה מהנאה לטעמן של הצדפות, וזה הכי חשוב.
מנת הפתיחה השניה – קוביות אונטריב מעושן (35) מתבררות כמעדן אמיתי. לא מנה גדולה, ולכן תכולתה מתנדפת מהצלחת כמו שאתר מתנדף באוויר. עוד מנת פתיחה – כבד קצוץ עם נתחי בצל חי וחלה נימוחה וטרייה, (25) מקפיצה אותנו באחת אל הטעמים האמיתיים שהמסעדה מנסה להעביר ללקוחותיה. טעמים של בית אבא, בקרקוב או בבוקרשט, ואחר כך כאן, בארץ, בימי שבת סביב השולחן ואחרי הקידוש. הילדים לא ממש מתחברים את הכבד הקצוץ, אבל לנו אין טענות.
שניים מיושבי השולחן, בני אדר ואני, מחליטים להמשיך עם נקניקיות. (55 ₪ כמנה עיקרית) אני בוחר במנה מצוינת של נקניקיות טלה, המעורבות בבקר, שמגיעות מהטאבון עם פירה מדהים וכרוב כבוש, שוקרוט, שבהחלט “עושה לי את זה”. שולח מבט מזלזל אל באי השולחן שמגדילים מרחק מהכרוב הכבוש ומתעלם מהם. יום אחד גם הם ידעו להעריך מה כוחו של כרוב כבוש הוא…
בני בוחר נקניקיית עגל שמנמנה ועסיסית, ומקבל אותה עם תפוחי אדמה שלמים בקליפתם, שנראים לו מאד לא סקסיים, בהשוואה לאינסוף הצבעים והמראות שתפוחי אדמה ידעו להעטות על עצמם בארוחות אחרות שבהן בחר בהם. מהעובדה שהוא משאיר שליש נקניקייה על הצלחת אני מסיק שהוא לא ממש התחבר אליה, למרות חיבתו העזה לנקניקיות. אולי היה עדיף משהו אחר ממבחר הנקניקיות הגדול המוצע במקום.
אסנת לוקחת חצי עוף צלוי בטאבון, (65) לצד תפוחי אדמה ובטטה, מוגש עם איולי שום שמיר וחרדל. גם כאן תפוחי האדמה שלמים, אך לה אין טענות אל תפוחי האדמה. אולם אופס, החלק שנוטה להתייבש במנות העוף, הוא החזה, אכן, התייבש קלות.
רומי הולכת על שניצל עגל בסגנון וינאי, (65) הממלא את כל הצלחת כמו שצריך, ומגיע עם צ’יפס קריספי וטעים. מנה מוצלחת, שכולנו עוד נזכה לטעום ממנה בשל גודלה, גם למחרת, בבית.
בשלב זה, כשכולנו יותר ממלאים, ואווירת ההתרגשות והציפייה התחלפה בתחושת שובע מעיקה, מתחיל הדיון על טעמיו של האוכל המזרח אירופאי. הילדים אינם נלהבים במיוחד, ונראה שבפעם הבאה הם ישמחו לחזור אל מסעדת “שבתאי” האיטלקית, שם החיך שלהם אינו צריך לעבור ניסיונות חדשים.
אשתי מהנהנת לחיוב. מקום ראוי, בהחלט, אולי יותר בזכות המנות הראשונות והמגוון המסקרן, ובהחלט בזכות האווירה השמחה, המלצרים והמיקום.
אגב, האווירה נעשית שמחה לגמרי בערבים הרבים שבהם מגיעים לכאן אמנים מקומיים, לפעמים להקות שלמות, כדי להופיע בפני אורחי המסעדה. זוהי חוויה אחרת לגמרי, ומצדיקה ביקור נוסף במקום.
ומכיוון שאנו איננו יכולים בלי קינוח, אנו מזמינים גם מנת פחזניות ממולאות בקרם פטיסייר ושוקולד לבן (35) שכולנו אוהבים. המנה השניה – קייזרשמרן פירות יער, שהוא פנקייק אוסטרי אפוי ואוורירי המוגש עם פירורי קראמבל, קצפת ופירות יער – אני אישית פחות אוהב, בשל ההתערבות החמוצה מדי של פירות היער בטעמו המתוק של הפנקייק. אגב, יש עוד קינוח אחד זול במיוחד – 12 ₪ – שמבטיח קצפת והפתעות: שוקולד, פירורי קראמבל, קצפת וסוכריות צבעוניות. משהו שבוודאי נטעם בפעם הבאה.
דרך אגב, בזמן שציפינו לאוכל, שיגיע, קראנו איך בעלי המסעדה החליטו לפתוח מקום עם אוכל מזרח אירופאי. זה קרה, מסתבר, במהלכו של ביקור בפאב אירופאי בזמן בטיול משפחתי. התוצאה, כמו שמנוסחת באתר המסעדה: “תפריט עמוס בכל טוב האזור שבין רומניה לגרמניה, עם בירות מעולות מהחבית וטאבון אחד ענק שממנו יוצאות נקניקיות הבית, עופות צלויים ומנות מעולות נוספות שדורשות בירה לצדן, נפתח בקיבוץ גבעת חיים הפאב המשפחתי האזורי הראשון!”
מסעדת קישן – קיבוץ גבעת חיים איחוד, מתחם לב הפרדס, טלפון: 04-6369720
היה טעים? אתם מוזמנים לטעום גם את הכתבה על “7 מסעדות משפחתיות מדליקות בשרון” שמהן התרשמנו.
ואם כבר אתם בסביבה, הנה טיול קטן אל פנינה קטנה בשרון, שמתאים לכל עונות השנה ולכל המשפחה.
תגובה אחת
אין פירה במסעדה זאת