איטו אבירם

מיקה שלי – מחזמר מוסיקלי עפ"י שיריו של יאיר רוזנבלום – נהנינו!

המחזמר, המוצג בתיאטרון הבימה, מצליח לגרום הנאה מרובה לצופים בזכות צוות רענן של שחקנים, בימוי והעמדה וכמובן – לחניו המיוחדים במינם של יאיר רוזנבלום ז"ל

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

.

שנינו התיישבנו לצפות בהצגת המחזמר "מיקה שלי". בתי רומי, תלמידת כיתה יוד שנולדה עשרות שנים אחרי מלחמת ששת הימים ואביה, אני, שהייתי בזמן מלחמת יום הכיפורים איש מילואים, טנקיסט, ואף נפצעתי ביומה האחרון של המלחמה.

שני צופים יושבים זה לצד זה ובסוף, כשההצגה הארוכה נגמרת (2:50 שעות כולל הפסקה) שנינו מרגישים שיכולנו להישאר עוד קצת, לשמוע עוד קצת שירים, ליהנות מעוד קצת ריקודים, בעצם, לא חשנו שצריך לצפות בעוד עלילה. את זה דווקא מיצינו די מהר.

הציפיות שלי לא היו גבוהות משום מה. בעצם, ציפיתי לסוג של מסכת/ הצגת סיום של תיכון, ולכן הופתעתי כבר כשראיתי את התפאורה העשירה. תפאורה הנעה בין בתי דירות, רחובות של עיר, שפת ים ואפילו בונקר ושדה קרב.

כשההצגה החלה הופתעתי שוב, כשהבנתי שהשירים אינם משולבים בצורה פשטנית בתוך העלילה כפי שחששתי, אלא ממוקמים בצורה מורכבת וחכמה יותר, כשהם אינם שוברים אלא אפילו משרתים את רצף העלילה. מה שעזרו לכך היו חוש ההומור והגישה הרעננה והלא כובלת אל חומר הגלם, של גדי ענבר, כותב המחזה ויוסי בן נון, המנהל המוסיקלי, ביחד עם הבמאי – משה קפטן (שהופך להיות מהר ובטוח המומחה מספר אחת בישראל למחזות זמר).

דוגמא בולטת היא הדרך שבה השיר "יש לי אהוב בסיירת חרוב" נהפך והיה לשיר אהבה של התיכוניסט הגאה, אחד מגיבורי המחזה, אל אהובו הקצין בסיירת חרוב. בום! איך שהשיר נחת על הקהל, ואחרי ההלם הראשוני של עצם ההתעסקות בנושא ההומוסקסואליות במחזמר, קנה מהלכים בליבות הצופים.

בהחלט אהבנו את המחזמר, המבוסס על שיריו של יאיר רוזנבלום, "מלחין הכתר" הבלתי מוכתר של הימים שבין שתי המלחמות. האיש שמנעד המוסיקה שכתב, מוסיקה הרמונית אך לא תמיד פשוטה לנגינה מבחינת האקורדים, אף כי בדרך כלל קלה ומושכת לשירה בציבור, מאפשר להשתמש בה כדי להחזיק שעתיים וחצי של מחזה, שבעצם אין בו אף רגע דל. ואף כי העלילה בהחלט בנאלית ורחוקה משלמות, הרי שהכלים האחרים: מוסיקה, מילים, תפאורה, העמדה, בגדים, מצליחים להדביק את הכל יחד כך שהמוצר הסופי מענג ויוצר חוויה אמיתית.

אמנם רומי, בתי, הכירה לא מעט מעשרים ושנים השירים שעליהם הושתת המחזה. אביה דאג לכך, מאז היוולדה. אבל גם לה נעמו באוזן העיבודים החדשים והעשירים, הקולות האחרים – שלפעמים מזכירים להקה צבאית של פעם, אבל לרוב נשמעים שונים ורעננים.

וכך מתוארת עלילת המחזמר במבוא למחזמר: בין שתי אהבות, בין שתי מלחמות – סיפור אהבה, פרידה, שלום ומלחמה. התקופה שבין שתי מלחמות גדולות – מלחמת ששת-הימים ומלחמת יום הכיפורים – מוצאת קבוצה עליזה ומגובשת של נערים בסוף ימי התיכון ועל סף גיוסם לצבא, שמתבגרת במהירות בעל כורחה. ואת מיקה, בין שתי אהבות גדולות – אהבתה לגידי, צעיר מלא חיים, הלוקה בהלם קרב באחד מקרבות ששת-הימים, נוטש אותה ובורח מן הארץ בחיפוש אחר מעט שקט לנפשו; ואהבתה האחרת לארי, שמוצא תשובה בחזרה לדת, מוצא את דרכו ללב… זהו סיפורה של תקופה, שנעה בין שיכרון הניצחון של 67', להלם הגדול של 73', ולהתפכחות שבסופה. מלווה בשיריו הגדולים והמרגשים של המלחין יאיר רוזנבלום ז"ל, שחלק גדול מהם הפכו לנכסי צאן ברזל בתרבותנו. ביניהם: "שלווה", "ישנן בנות", "אהוב בסיירת חרוב", "הייה לי חבר הייה לי אח", "בשמלה אדומה", "מוכרחים להמשיך לנגן", "גבעת התחמושת", "ונתנה תוקף", "שיר לשלום", ועוד רבים אחרים.

העלילה אינה הצד החזק של המחזמר. למרות זאת, שלא כמו במחזות זמר רבים, בהם היא סוג של דבק בין השירים, כאן היא יוצרת לעצמה מומנטום וכאילו מקבלת חיים משל עצמה. אני אומר "כאילו", כי ללא השירים בוודאי העלילה עצמה לא תצליח לשרוד, בשל העובדה שהיא בנאלית, טלנובלית באופייה ושטחית. דמויות הגיבורים אינן מפותחות דיין,  והן סטריאוטיפיות מדי. היא צפויה כל כך, שכשלא התגברתי, ולחשתי באוזניה של בתי מה בדיוק הולך לקרות, זה תמיד מה שקרה.

אבל צוות השחקנים הגדול מסתער על הבמה כמו על יעד מבוצר, מפגין רעננות ומתיז נעורים לכל העברים, ומי יכול לעמוד בכך. השחקנים הצעירים, שהם הרוב, אינם מצליחים לשכנע ביכולת המשחק שלהם, בוודאי לא כמו יעקב כהן ומיקי קם. המניירות הקטנות של יעקב כהן, למשל, לפעמים תנועה כמעט בלתי נראית בכף ידו, נוגעות בקהל הצופים שמשיב לו אהבה.

אז מה נשאר? השירים, ההעמדות, התלבושות, התפאורה, העיבוד המוסיקאלי – בעצם, מה שאהבנו כל כך לקבל מהלהקות הצבאיות. העלילה היא בונוס שאין לזלזל בו, והתוצאה – חוויה של הצגה, שלפחות אצל בתי – בצורה מפתיעה למדי – החזיקה גם בבוקר שאחרי. היא אפילו סיפרה לחבריה לכיתה כמה נהנתה.

ואני? גם אני לא יכולתי, כמו רוב שכניי באולם, להתאפק מלזמזם, לרקוע ולנסות לשיר ביחד עם השחקנים על הבמה את השירים של רוזנבלום. שירים ששמעתי בתיכון, כשחפרתי שוחה בחצר ביתי במלחמת ששת הימים, והמשכתי לשמוע אותם שש שנים מאוחר יותר כשפיקדתי על טנק שחצה את התעלה בסמוך לעיר סואץ, עד שחייל מצרי עם בזוקה עצר אותי, ביום המלחמה האחרון.

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *