איטו אבירם

לילה על ראש הר קירח

מישהו חמד לצון והניח באלכסון פלטות סלעיות, כמו יצוקות על פני המדבר, עד שסיים לשחק אתן והשתעשע דיו. עתה עושות הנמלים את דרכן בחריצים שנשחקו ברגלי קודמיהן. נמלים אנושיות, עומסות מטענים על גביהן, נעצרות מדי פעם וחוקרות במשושיהן את הנעשה סביבן.

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

סיפור קצר מאת: איטו אבירם

בשלוש בצהרים הוא התקפל בבת אחת, כמו אולר, כאילו מישהו שם לו רגל. ספק כורע, ספק שוכב, הוא היה מונח שם, על משטח הסלע האלכסוני, אוחז את בטנו בידיו ונאנח בשקט, כמו לעצמו. ממעוף הציפור הוא נראה כקורבן המועלה לעולה, עוד רגע ויישסף צווארו.

חגית צעקה לה שתאיט קצת, כי לאריק קורה משהו לא טוב, והיא נעצרה בבת אחת. סבה בחרדה לאחור וכמעט אבדה את שיווי המשקל. תמונת הנוף שנשקפה סביב לה היטלטלה לרגע. זו רצפת הסלע האלכסונית של המצוק הענק, שעליה פסעו מזה כמה שעות, שגורמת לאובדן שווי המשקל. ופתאום שמיים נוגעים בארץ, ואימה קרה מדביקה את רגליך אל הסלע.

חגית כבר היתה לידו, מתכופפת קדימה ומונעת בידה מתרמיל הגב הענק ליפול במורד ראשה היישר על גופו חסר האונים, והיא נלחמת בו ומנסה לדובב את אריק, להבין מה קרה לו.

"שירלי, במהירות. אני חושבת שהוא הולך להקיא". חגית סמנה לה בידה, אבל קל לסמן. הרבה יותר קשה לנוע. היכן שהשביל הוא קו דק, שנוטה באלכסון מטה, ומעבר לו מסתיים המצוק בחדות, שולח את בלוריות כרבולתו אל מעל לתהום. שירלי הניחה לתרמיל לנשור מעל כתפיה, או אולי השילה אותו כמו נשל שאיננו נחוץ עוד. התרמיל נזנח על השביל והיא קרטעה, מקפצת קלות, שומרת בעזרת ידיה על שיווי משקלה, עד שמצאה את עצמה עומדת ליד חברתה. ידיה תפסו את ראשו היפה של אריק. עיניו היו כמעט עצומות, והוא אחז בבטנו, אצבעותיו חומלות וחופרות כאחד. עתה כבר לא נאנח, אלא יותר חרחר. אלוהים, חשבה, מה אני עושה עכשיו?!

"מה כואב לך, מתוק שלי?" קולה רעד. היא כופפה את רגליה האיילה שלה, חבוקות מלמטה בנעלים גבוהות ובגרביים מקופלות היטב, ומלמעלה במכנסי גי'נס קצרים, וקירבה את פניה אל פניו. החרחור לא בא מפיו, אלא נבע מעומק גופו. עיניו פלבלו כמי שההכרה נלקחת ממנו בזה הרגע והוא נלחם כדי להשאירה אצלו. קצף צהבהב עמד בקצוות פיו וריק של קיא עלה באפה.

"אתה רוצה להקיא?", עיניו הביטו בה, כנאנחות. "אז תקיא. הכי טוב שתקיא".

חגית היתה נטועה מעליה, ידיה על ברכיה והתרמיל הענק שעל גבה ממשיך להעיק. "הוא מנסה להגיד משהו", היא ניסתה לעזור. אחר כך התבוננה סביב, קולטת את היקום המתבונן בהם כשוחר לטרף, את המרחבים שעד כה היסבו לה הנאה גדולה, ועתה איימו לבלוע אותה בבת אחת: "צריך להזעיק עזרה. זה לא טוב מה שקורה לו".

"טוב, נסי לבדוק קליטה בסלולרי", התעוררה שירלי, ידיה אוחזות בראשו של חברה. היא היתה רזה ושחומה, שדיה הגדולים משוטטים חופשיים מתחת לחולצת הטי ארוכת השרוולים. ראשו של אריק היה שעון על ברכה, כבד וכמו לא מחובר ממש אל הגוף הארוך והדק, גופו של איש היי-טק רזה, צנום, סגפן. אי שם, בין הכאב והחרחורים הסתתר גם חוש הומור. אי שם, מאחורי העיניים המפלבלות, היתה אישיות סטלנית ומלאת ציניות שכוונותיה טובות ועקיצתה רעה. איך היא הצליחה לעשות לו את זה? איך הצליחה להביא אותו עד לכאן, קילומטרים מכל כביש, מאות מטרים מעל פני הים, הרחק מכל ישוב, ולהאמין שהוא ישרוד? איך יצור עירוני שכמותו, שהתפתה לבקש את המסע הרגלי הזה, יכול בכלל לשרוד בו?

הכירו לפני שנה בקפה במתחם שרונה. היא יצאה מהשירותים ושמעה דפיקות מאגף הגברים. קול גברי ביקש עזרה. נכנסה בחשש אל הממלכה חמוצת הריח, שהיתה ריקה מאדם.

"אפשר לעזור?"

מתוך תא השירותים האמצעי בקע קולו. הוא לא יכול היה לוותר על נימת הציניות: "את מוזמנת להצטרף, אם רק תצליחי לפתוח את הדלת."

"נסה, במקום למשוך בידית בזמן שאתה מסובב את המפתח, לדחוף את הדלת החוצה ולסובב את המנעול…" וכבר נשמע צליל סיבוב המנעול והדלת נפתחה.

"את קוסמת", הוא אמר, ועיניו סקרו אותה מגבוה, כאילו ראו את אחד מפלאי העולם. "רגע, את לא יכולה להיעלם לי עכשיו. הצלת אותי. מגיע לך שאזמין אותך למשהו… מה בא לך?"

"גם החברה שלי פה", ניסתה להרתיע אותו ולצנן את התלהבותו.

"וגם החבר שלי יושב בקפה. לדעתי זה מסתדר פיקס".

זו היתה ההתחלה. בדיוק לפני שנה. כל כך שונים זה מזו. היא טיפוס של טיולים בחיק הטבע, מדריכה לידיעת הארץ, מכירה כל פרח בשמו וכל גו בצלילות מימיו. הוא הכיר בעיקר את אולמי הקולנוע, בתי הקפה והפאבים. האם יכול להיות ניגוד מקסים יותר מזה?

כבר שנה, שכל אחד מהם מטעים את השני בעולמו, והשני אינו שבע. אבל טיול כמו זה, אל הר כרבולת בנגב המזרחי – הו, את זה היא לא האמינה שאי פעם תעשה אתו. אבל מה כבר יכלה לעשות? הוא ביקש את זה. הוא דרש את הטיול הזה. אמר שבמסלול הזה הוא יוכיח לעצמו ויפתיע אותה. היא משכה בכתפיה, ואף שכנעה בקלות את חגית להצטרף כצלע שלישית. כלומר, ניסו לשכנע גם את החבר הטוב, זה מהקפה בשרונה. זה אולי נמשך אל הנוף ואל האתגר, אבל לא אל חגית.

**

את המכונית השאירו במגרש החניה סמוך למפעלי אורון. הוא הרבה להתבדח והמעיט בציניות, שזה סימן מובהק למצב רוח טוב. אחרי כמה צעדים הוא נעצר, קירב אליו את שירלי מאחור וחיבק אותה אל חזהו. הוא הצביע על הר כרבולת שאותו הם אמורים לכבוש במהלך היומיים הקרובים, והחל לספר סיפור, שכנראה המציא באותו הרגע:

"שמעי מעשה:

אישה ואיש יצאו לטפס על הר, כדי לעמול ולהגיע אל פסגתו הגבוהה וליהנות בצוותא מרגע מפעים. וככל שהגביהו טפס – כן נראתה הפסגה רחוקה יותר.

ארכה דרכם והם התייגעו יגיעה רבה, אך ניחמו נפשם לאמור: עת נגיע אל ראש ההר נפוש, נתרווח ותרווה נפשנו ממראות הנוף ומצלילותו של הרוח. וכך פוסעים היו, רגליהם ניגפות, גוום כפוף וזיעתם נידפת. עד שאירע להם נס, ואף כי הפסגה עדיין רחקה מהם מרחק רב, ואף כי המתלול התגבֵּהָ והמאמץ גבר, הרי שהשכילו להרים ראש להישיר מבטם הרחק ולהתענג על הנוף. ומכיוון שהתענגו על הנוף עצרו לפוש ולגמו מלוא ריאותיהם אוויר פסגות צלול. וכעת, אך טבעי היה להם להתרווח מעט בצד השביל, לחבוק זו את זה ולהניח לרגע מתאוות החתירה אל הפסגה, לטובת הרגע עצמו, שהנה יחלוף ואיננו עוד.

ורוותה נפשם מחדוות הדרך ולא חיפשה מרגוע בפסגות רחוקות אלא בעצם המסע."

"זה כל כך יפה", אמרה חגית.

שירלי, חבוקה בזרועותיו, המשיכה לבהות בהר עוד עת קצרה, ולא אמרה דבר. לבסוף ניתקה ממנו, ובאורח הדיבור המעשי שאפיין אותה אמרה, כמסכמת: "אז מה למדנו היום, שהמטרה איננה העיקר, אלא עצם ההליכה. או.קי. נשתדל ליהנות. אבל אם נתפדלע – ניקלע לחשכה לפני שנסיים את המסלול. אז קצת מרץ וקצב בכל זאת צריך".

 

גבר אחד ושתי נשים מטפסים באיטיות במעלה הדרך אל פסגת הר כרבולת. נגביה מעט מעליהם, נגביה גם מעל להר כרבולת, עד לגובה הנשרים. עתה נדמים השלושה כנמלים, העושות דרכן במשעול מסומן היטב. משני צדדיהם קירות מצוקי ההר. מלמעלה רואים היטב את כרבולתו של הרכס, אך התהומות התגמדו וכמעט נעלמו. מישהו חמד לצון ושיטח פלטות יצוקות על פני המדבר, הניח אותן באלכסון, עת סיים לשחק אתן והשתעשע דיו. עתה עושות הנמלים את דרכן בחריצים שנשחקו ברגלי קודמיהן. נמלים אנושיות, עומסות מטענים על גביהן, נעצרות מדי פעם וחוקרות במשושיהן את הנעשה סביבן.

אם נשאף מלוא פינו אויר, נוכל להריח את ריח טריותו. זהו אויר לא נגוע. אויר בראשית, החובר לשקט, שמטעה. כי אם נקשיב, נשמע את קולות המדבר. פה ושם אותן ציפורים שהסתגלו אל היובש ואל מיעוט המזון, למדו לשתות טל מעלי השיחים. פה ושם אצה לדרכה נקבת עקרב ובעקבותיה חמשת ילדיה, משאירים כולם את סימני עקבותיהם הזעירים ורבי המשמעות על אדמת הלס. מתחת לסלע מתחפר אפעה, רואה ואינו נראה.

הרחק, על כביש הערבה, גומאות מכוניות את המרחקים, קטנות מרעשיהן, מדהירות את עצמן לדעת, אך נראות כל כך ראויות לרחמים כשהן מנסות להאיץ את המרחבים וההרים האינסופיים מהן והלאה. מגובה רב. אם נאמץ את עינינו, נוכל לראות כיצד מתחבר הואדי שבו פוסעים השלושה, אל שני ערוצים קטנים ממנו, ואלה מטפסים ללא יגיעה במעלה הרכס ומתפצלים שוב, חורצים את ההרים בהתמדה איטית שסופה כיליון. ובהמשך, עוד הרים, עוד רכסים, עוד ואדיות שמתפצלים ככל שהעין יכולה להכיל.

פה ושם זוהרים מימיה של בריכה קטנה, שממלאת את הגו עד קירותיו. האחת מימיה ירקרקים ומעופשים, האחרת, מימיה צלולים כזכוכית ממורטת. ממעוף הציפור נראה המדבר כל כך מסודר. כמו שמיכת פוך תפורה בריבועים, כמו מעטה עננים בלתי חדיר למטה הרחק, מחלון המטוס.

והנה השלושה. שירלי בראש, חגית בעקביה ואריק משתרך מאחור. רק התחילו, וכבר אין לו כוח. רגליו הארוכות אינן עומדות בנגף. אמנם הבטיח להוכיח שהוא מסוגל, אך לגוף שפה משלו. הגב מסרב להסכין למשקלו של התרמיל, לירכיים קשה לכוף עצמן שוב ושוב, ולדחוף הלאה, והן מוחות. את מקום ההתפעלות מיפי הצוקים, את ההנאה שהפיק קודם לכן מקולות ההדים החוזרים אל אוזניו, משפע התכלת והלובן שמעל לראשו, תפסה כבר עתה עייפות הגוף. שבע מראות הוא משעת הצעידה הבודדה. כוס קפה על מדרכת העיר היה מתאים לו יותר.

הוא אוהב אותה, הוא מעריץ את כושר ההתמצאות שלה כאן, את הגיונה הבריא ומעשיותה. אבל, אם חושבים על זה, והוא חושב, הוא רואה בעיקר את ישבניה של שירלי, והם רחוקים ממנו. ביניהם חוצצת חגית, גסת המידות וטובת המזג. מדי פעם תעצור שירלי על מקומה, תפנה לאחור כאשת לוט, ועיניה יחפשו אותו בתוך הנוף המתגלה לעין. חיוך של הקלה יעלה על פניה. הוא עדיין שם, מתאמץ אבל מצליח. היא לא צריכה לצעוד לידו, הרי איננו תינוק, וזה לא המקום לחיבוקים ולמורך לב. מזל שיש לה את חגית.

אבל הוא לא בסדר. אלה לא השרירים, שמאותתים לו בכל כוחם. משהו אחר, רע יותר, קורה כעת בגופו. לאט לאט נבנית התחושה החדשה הזאת. הערבול שמתערבל בתוך הבטן. הזמן חולף וצעדיו מואטים, צעדי רגליו במעלה השביל נמדדות עתה אחת אחת. חולשה חובקת את גרונו, את כתפיו, את בטנו. האם אלה מי הגו שהתעקש לטעום בתחילת הטיול, למרות אזהרותיה של שירלי? או אולי האוכל שהם הביאו אתם בתרמילים? הכוח להעמיד פנים שהוא יכול נראה לו פתאום כמאמץ מיותר, גם אם זה בשבילה. דעיכתו של הגוף מתחזקת. עתה היא גוברת בקלות על הרצון להמשיך, ובכל זאת הרגליים נושאות אותו עוד צעד, עוד צעד, עוד צעד…

"תני לו להקיא", ייעצה חגית ממרחק בטוח. שירלי אחזה את הגבר הדק, הרזה והגבוה ממנה בראש וחצי, שמשקלו כנוצה והוא היה מונח מקופל בין רגליה. כף יד ימינה על מצחו, כך שהוא יוכל להטות את פניו הלאה מהגוף, להפוך את החרחור הנורא הזה לעיסה צהבהבה, שלבסוף התפרצה מתוך הלוע.

בסבלנות, כשהיא מעודדת אותו, ואולי את עצמה, היא הניחה לו לפלוט עוד ועוד. פניו מאדימות, המאמץ העליון ניפח את לחייו, והחרחור הביא עמו, מתוך הלוע הפעור, שאריות אחרונות של מזון קופסאות שימורים מאמש. להפתעתה, חשה שירלי שההתנסות הזאת, שהרעש והריח הרע שמשו בה בערבוביא, לא הביא אותה לסלידה.

לבסוף הוא נרגע. חיוור כסיד, התיישב אריק על סלע מזדקר, פניו אל השמש השוקעת ממערב, אגלי זיעה על מצחו, עדיין אחוז היה, מחובק בידיה, והיא עומדת מאחוריו כמשענת איתנה. מאחוריהם התמתחו צלעותיו של הור ההר, ונוף הקדומים של אפיקים חרבים, גבעות אלכסוניות, מעלה עקרבים והרחק במזרח – הרי מואב, כמו הוצת בקרניה האחרונות של השמש שרגע היתה, ובמשנהו נעלמה.

"חייבים לרדת מההר לפני החשיכה", הזהירה אותם חגית.

"עבר לך? האם אתה מסוגל ללכת, מתוק שלי?", היא ניסתה, "חייבים להמשיך, אחרת ניתקע על ההר. עוד מעט הטמפרטורה תצנח כמעט עד לקיפאון כאן, על הפסגה". הוא סימן בראשו לאות הן, והיא אחזה בכתפיו, נצמדה אליו, ספק דוחפת אותו קדימה והלאה, על השביל הצר שהיה צמוד מצידו האחד אל התהום.

הם צעדו עת קלה. התהום מימינם. הוא כושל בצעדיו, הן שולחות לעברו כל העת מבטים דאוגים. לא, זה לא ילך ככה. לא בקצב הזה. הרי כלל הברזל הוא שאם החשיכה יורדת, צריך לעצור ולהינטע במקום. לא להמשיך ללכת. לא להמר.

הנה באו שליחיו של הלילה, עוטי גלימות שחורות. הם כיסו את הואדיות בבדי שחור ארוכים, מלאו את השבילים באד קר, וכבר הניחו את הלילה גם על צלעות הרכסים ועמו את האוויר, שנהפך והיה לרוח רוחשת, קרה ומטרידה.

"נעצור, ואולי את תנסי ליצור קשר?" הציעה חגית. שירלי לא השיבה, אך הניחה לאריק לצנוח מידיה, ולהתיישב בקול אנחה על אבן בולטת, ומשכה מכיס מכנסיה את הטלפון הסלולרי. נועצת במסך מבט מרוכז, היא תרה בצעדיה את הדרך, מעט ימינה, ואחר שמאלה, או אולי גבוה יותר. מחפשת היתה את הקליטה החמקנית, שאולי מסתתרת בפניה בעיקול הבא, או בצד הדרך, או על פי התהום.

החשיכה היתה כמעט מוחלטת, כשמד הקליטה הדיגיטלי בקצה הצג הסלולרי, שהאיר באור קלוש את פניה הכהים הראה לפתע סימני חיים. אצבעותיה של שירלי הדקו את ריבוע המכשיר. "יש לי קליטה… היא צעקה, צועדת הלאה, בעקבות החיבור הדיגיטלי שהתעורר לחיים. "נוכל להזעיק עזרה. יבואו לקחת אותנו מכאן".

היא לחצה את שלוש ספרות החירום ושלחה את האות אל החלל. הרוח התחזקה, חובטת בכתפיה כסונטת בה. שירלי בחנה את המכשיר שהחל להגיב כמהופנטת. ואז צעדה צעד אחד נוסף. הנעל החומה, המשופשפת, שכיסתה על כף הרגל עטוית הגרב המאובקת, מצאה את עצמה מרחפת בחלל, מושכת אחריה ללא מאמץ את כל הגוף.

שירלי פלטה קריאה קטועה, בעודה מתגלגלת ואובדת בחשכת התהום. הטלפון נתלש מבין אצבעותיה וריחף לצידה בתנועת סחרור צבעונית. "לא מתאים לי לגמור ככה", חלפה בה מחשבה אחרונה וכבר הוטח גופה אל הסלעים שבתחתית התהום, קיפץ ככדור, מתפרק ומתפצח, עד שנעצר לנוח את מנוחתו האחרונה כשהוא מכסה חלקית אבן סלע רבת זיזים בת מיליוני שנים.

סוף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *