איטו אבירם

"לאב-לאב-לאב" בתיאטרון הבימה – שנון ומצחיק!

זאת לא המציאות שלנו, אבל למרות זאת, חיי המשפחה הנפרשים בקומדיה הבריטית מצליחים להצחיק ולשעשע גם אותנו, הישראלים. אגב, כל קשר ל"חיפושיות" מקרי בהחלט.

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

 

אב ובנו צופים במחזה של הבריטי מייקל ברטלט ב"הבימה".  הראשון, בשנות ה- 60 של חייו, אינו מפסיק לצחוק, להתחבר ולהראות בעליל כמה שהוא נהנה. השני, בשנות ה- 30 של חייו, עצור הרבה יותר. ביציאה החוצה, מברר המבוגר שבין השניים מה היתה התרשמותו של בנו וזה משיב בערך כך: "המחזה לא תפס אותי בכלל. הכל כל כך מוכר ובנאלי, מלאכותי ולא אמין. גם המשחק היה בינוני…"

אבל אני נהניתי. מאד. מהרגע הראשון נשלפו זרועות בלתי נראות מכיוון הבמה ומשכו אותי פנימה, עמוק אל תוך המחזה. האם זאת העובדה שתקופות הזמן בהן עוסק המחזה מתכתבות באופן ישיר עם חיי? כל האלטרנטיבה הזאת למה שהיה קודם, הסמים (שבהם, באופן אישי, לא נגעתי בחיי, פשוט לא עניין אותי, ממש כמו העישון), המתירנות המינית (דווקא כן עניין!) והאינטרפרטציה השנונה שנותן לכל אלה הכותב הבריטי המקצוען.

חלק מהכיף שלי, כנראה, זו גם ההשוואה הבלתי נמנעת בין איכות הבעיות עמן התמודד אז האזרח הבריטי, שעיקרן: היכן ללמוד, איפה לקנות דירה וכו… ובין הבעיות שעמן התמודדתי אני ובני דורי שעיקרן – החרדה הקיומית, המצב הביטחוני הקשה, הקנאה בכל מה שקורה הרחק מעבר לים, במדינות המערב המפותחות ועם זאת, העובדה שגם אני, בעוונותי, הצלחתי לא רק להקים משפחה אלא גם לרכוש בית, ועוד בקלות יחסית. מה שבניי, כולם, אינם מצליחים לעשות בימים אלה ממש…

וזה סיפור העלילה: לונדון, 1967. הביטלמניה בעיצומה, דור ה"אני" בשיאו וקנת וסנדרה יכולים לכבוש את העולם אם רק ירצו. זה הקיץ של האהבה, ואהבה זה כל מה שהם צריכים. אבל מה יקרה כשהסקס, הסמים והרוקנרול יתפוגגו, כשהפרחים של ילדי הפרחים יתחילו לנבול, ולילדים האלה יהיו ילדים משלהם?

המסע של קנת וסנדרה, מגיל 19 – שבו הכל עוד אפשרי – ועד גיל 63 – שבו צריך כנראה ללמוד לחיות עם מה שיש (ומה שאין) הוא נושא המחזה, שבמהלכו מחליפים השחקנים שלוש פעמים את מראה דמותם, מסטודנטים צעירים, לבורגנים נשואים בעלי משפחה ולבסוף – מבוגרים בני גיל העמידה המביטים אחורה על חייהם המוחמצים ועל ילדיהם, שגדלו לא בדיוק כפי שתכננו, ואין בידם, או ברצונם, לעשות לדבר כדי לשנות משהו משמעותי לפחות בחייהם של ילדיהם.

מייק ברטלט, מהבולטים במחזאים הבריטיים הצעירים ("המלך צ'ארלס השלישי", "קוק", סדרת הטלוויזיה "דוקטור פוסטר") בוחן בקומדיה החריפה שלו, שהוצגה בהצלחה גדולה בלונדון וזה עתה גם בניו יורק, סוגיות כמו פערי דורות, הצורך של כל דור להאשים את הדור הקודם לו בכל תחלואי העולם ושל ילדים להאשים את הוריהם בכל מה שרק אפשר, וכמובן החולשה – והעוצמה – של אהבה מכל הסוגים.

בולטת, בין השחקנים שכולם משחקים היטב, אסנת פישמן שמצליחה להיות "זוהרת", מעבר היותה גם שחקנית מוכשרת. עוד בולטת היא העובדה שמדובר בתרגום מאנגלית. צירופי המילים, המשפטים, כל אלה מזכירים לך, הצופה באולם החשוך, שאין מדובר במחזה ישראלי מקורי.

ועוד עובדה אחת קטנה: זהו לא מחזה על ה"ביטלס" ואל תצפו לקבל את פסקול המוסיקה שלהם, למרות השם הקצת מטעה.

הבימוי המוצלח הוא של משה קפטן, התרגום, הקצת פחות, של ירון פריד. השחקנים: אסנת פישמןעידו ברטליואב דונט,שפי מרציאנוהילה שלו,

**

לוח זמנים להצגה, אביב-קיץ, בתיאטרון הבימה ת"א:

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *