איטו אבירם

כשהשופטת שרונה תפסה עצמאות

"נמוך ושרירי היה, שחום בחולצתו המרושלת ובמכנסיו הקצרים. הביט בה ללא בושה, סוקר אותה מכף רגל ועד ראש"…

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

 אביב 2013  (130)

מאת: איטו אבירם

נפלת על השופטת שרונה", מלמל עורך הדין חיוור הפנים. הוא היטיב את משקפיו באצבעו והמשיך ללחוש לתוך אזנו של הקשיש הרזה שישב לידו על הספסל באולם מספר שלוש. "זו אישה רעה. אין לנו סיכוי אתה. אתה מבין אותי, סעיד? היא בטוח לא תשחרר אותך בערבות."

הקשיש לא הספיק אפילו להיאנח. שמו הוקרא והוא עשה את דרכו בצעדים כושלים אל דוכן הנאשמים. השוטר שליווה אותו כשהוא אוחז בזרועו שחרר בחוסר חשק את ידיו האזוקות.

**

בוקר שבת, יום לפני כן, יצאה כבוד השופטת שרונה מנור, כהרגלה מימים ימימה, לצעדת שחרית בשדות הגובלים במסילת הברזל. שיערה הבלונד הדהוי אסוף במגדל מפורע, גופה עטוף בחליפת ספורט נוצצת ונעלי הספורט הוורודים חורקים "חריק-חרק" עם כל צעד נוסף שהיא פסעה.

אוויר הבוקר היה צונן, אולם השמש מיהרה להעפיל בשמיים האביביים, וקרניה נשלחו לכל עבר במחוות התנצלות. הן דגדגו את ערמות החציר שטרם נאספו, נגעו בריבוא החרקים העולצים ולבסוף חיממו את בתי שחייה של האישה הנמרצת, שבעוד כמה חודשים תחגוג את יום הולדתה ה- 65.

שרונה האטה מעט את הליכתה. חומה המפתיע של השמש, הזיעה שהחלה להיאסף בשולי מצחה ובתי השחי הרטובים העירו בה תחושה פראית מפתיעה של חוסר שקט. מיד אחר כך היא נעצרה. עיניה סרקו בחשדנות את השביל, חלפו על פני חורשת האיקליפטוסים, שהחזירה להן מבט אפל ודילגו על פני גדרות השיחים הירוקות שעלו כחומות משני צידי השביל, עדות לחורף הגשום שסימניו הולכים ומתייבשים במהירות. ואז, כשאותת לה הטבע הסובב אותה שהיא לגמרי לבדה, עשתה מעשה.

בתנועה מהירה הסירה מעליה השופטת לעניינים מקומיים בכפר סבא את חולצת הספורט הבוהקת ונותרה עומדת בחזייתה השחורה. מבט נוסף, מתחטא יותר, ובעקבותיו נשלחו אצבעותיה אל גבה ובתנועה מדויקת התירו את החיבור האחורי של החזייה. זו נשרה לאיטה, כמו היתה לוט המוסר מעל אנדרטה, כשהיא חושפת לרוח החופזת את שדיה הכבדים, שעורם המחורץ דמה מקרוב לשדה חרוש המצפה לגשם.

ובעוד היא פורעת את מגדל שערה ומניחה לו ליפול חופשי על כתפיה החשופות, שבה האישה, שהיתה ידועה בעבר כ"יפהפייה של רחוב אחוזה ברעננה", לפסוע נמרצות במעלה השביל. צועדת היתה במשנה מרץ, שואפת את ריחות הפריחה ומנפחת את חזה כמי שגלתה תרופת פלאים שיש להרוות בה את הגוף, למען תרווה הנפש.

והנה, ממש למולה – חזיון תעתועים. מכונית סוברו תכלת ישנה ושמוטת איברים מקרטעת היתה באיטיות על השביל שעליו צעדה. בהלה אמיתית אחזה בשופטת הכבודה. בצעד מבוהל היא דחקה את עצמה אל בין העשבים הגבוהים, וכשראתה שגם העלים הגדולים ככף יד אינם מצליחים להסתירה, מיהרה לחבק את עצמה בזרועותיה בתנועה מגוננת. רק עיניה הציצו מבוהלות מבין השיחים.

"גיברת, למה את מכסה את זה? זה יפה מאד. לא צריך להתבייש!"

ראשו מקורזל השיער של הנהג הצעיר הציץ מחלון המכונית הישנה. היה לו חיוך מבין והוא הרבה להשתמש בידו שאותה שלשל בעד החלון בעת שדיבר. עיניה של שרונה חלפו על פני האיש ומבטן חיטט בתוך כלי הרכב. על המושב האחורי היתה מגובבת ערימה ענקית של שיחים ירוקים, ממש כמו אלה שביניהם הסתתרה.

"הא… זה חוביזה", מיהר הנהג להסביר, כשזיהה את מבטה השואל. "אנחנו, הערבים, אוהבים לעשות מזה קציצות. לאחר מכן הוא דומם את המנוע, פתח את הדלת ויצא אליה בנחת, כמי שעיתותיו בידו והוא אינו ממהר לשום מקום.

נמוך ושרירי היה, שחום בחולצתו המרושלת ובמכנסיו הקצרים. הביט בה ללא בושה, סוקר אותה מכף רגל ועד ראש. "את באמת אישה יפה. לא צריך להסתתר ככה בתוך החוביזה. אני נעים", הוסיף לפתע, שולח ידו קדימה לעברה.

שרונה נחלצה מבין השיחים כמו פקק מבקבוק שמפנייה, והושיטה את ידה. כל חששותיה חלפו באחת. ניסיון שנותיה כמי שגוזרת דינם של עבריינים עמד עתה לצידה. היה לה ברור כשמש כי מאחורי העיניים האלה מסתתרת אישיות פתוחה, שאינה זוממת או מנסה להסתיר ממנה דבר. לחיצתו היתה חמה ומחוספסת. היא עמדה מולו בחזה החשוף ולהפתעתה חשה כיצד, ביחד עם הסומק שמציף את פניה, מתאדה מתוך נפשה תחושת הבהלה ובמקומה עולה, ישַנה-נושה, אותה גאווה של פעם. גאווה השמורה לנשים צעירות ויפות הבוטחות בתגובתם של הגברים למראן.

"פעם הייתי הכי יפה בעיר", הנהנה, "אבל זה היה מזמן!"

"בשביל נעים את יפה גם היום, גיברת. את עושה חשק לטעום, אם את מבינה למה אני מתכוון".

שרונה בלעה את רוקה בחיפזון, וכשנעים עשה לעברה צעד רך נוסף, היא לא נרתעה לאחור.

עיניו בעיניה, מבטו יציב, כמו ניסה לאחוז נחש בעורפו, נשלחה ידו השחומה קדימה, ושרונה יכולה היתה לחוש את חספוס אצבעותיו על עור שדיה. אצבעות קשות, שקצוות ציפורניהן שחורות, והן חופרות בעורה, מלטפות וחופרות, ולבסוף נאחזות בפטמה הקשה, ממוללות כמו היתה רגב עפר שיש לפוררו.

שרונה נאנחה. אנחה מפתיעה שפילסה לה דרך מתחתית בטנה, היכן שסחרור עדין ומפתה קנה לו משכן בין רגליה.

ללא מילים היא הניחה לעצמה להתמוטט באיטיות אל בין השיחים הגבוהים, ועוד הספיקה להרחיב את גומיית מכנסי הספורט שלה ולדחוק בהם למטה, אל מעבר לרגליה. אפה הריח את הבל פיו שהזכיר לה מדורת ל"ג בעומר אז, בחורשת האיקליפטוסים שבקצה שכונת ילדותה. היתה עומדת ליד הגננת, ידה אחוזה ביד הגדולה, המגוננת, והיא שואפת אל חזה את ריחו הממכר של העשן.

זיכרון הריח המתין בסבלנות בתוך-תוכה, רק כדי לפרוץ לתודעתה עכשיו, וכבר היו אצבעותיו מנווטות הלאה, מחליקות וממוללות, סורקות וחורשות, עד שהגיעו אל הרטיבות שסכה אותן, בעוד לשונו תרה אחר לשונה.

**

"האדמה שלך הופקעה, סעיד. הולכים לסלול שם כביש. אתה לא יכול להתפרע ולאיים על השוטרים", אמרה עתה השופטת לאיש הקשיש, שעיניו ביקשו את רחמיה מדוכן הנאשמים.

"אבל זה שלי, השטח. של משפחת אבו אל הייד, עוד מזמן. מהתורכים, כבוד השופטת…"

"ואיפה הקושאן? איפה המסמכים?"

סעיד הניף ידו בתנועה מנערת, "את המסמכים לקח הרוח. איך אפשר לשמור על המסמכים כל כך הרבה שנים? ראית איפה אנחנו גרים, אני, הבן שלי, האישה?"

"טוב. אני משחררת אותך על תנאי", פילח קולה של שרונה את חלל האולם. השוטרים זחוחי המבט שישבו משני צדדיו של האיש הביטו לעברה המומים. פיו של עורך הדין נפער בתדהמה.

"אני מציעה שתבקש מעורך הדין שלך שיבדוק טוב יותר בגנזך. אם הוא יחפש כמו שצריך – הוא ימצא הוכחה!" הוסיפה בקול רך יותר.

היא סבה על מקומה ויצאה בקומה זקופה דרך הדלת האחורית. איש מבין הנוכחים באולם לא שם לב למבטה, שנעצר לשבריר של רגע על הבחור הצעיר, מקורזל השיער, שישב על הספסל בקצה האולם וצפה במשפטו של אביו.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *