איטו אבירם

הסרט “ילד מחוק” – הנושא חשוב, הסרט קצת פחות

למרות שהסרט לא הצליח לרגש את שירה טמיר, יש טעם לצפות בו ולו כדי להבין מה עומד מאחורי מכוני ההמרה הדתיים, הפועלים גם אצלנו, ובהם מתיימרים להצליח לשנות את הנטיות המיניות של הבאים בשעריהם.

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

צפתה והתרשמה: עו”ד שירה טמיר

 

הפרסומת לסרט נראתה מבטיחה. הסרט מתהדר בשחקנים מצוינים – ניקול קידמן וראסל קרואו. שניהם זוכי אוסקר ובעלי “תו איכות”. הנושא חשוב ומעניין ביותר, על כך אין עוררין – טיפולי ההמרה להומוסקסואליים, שנעשו בתקופה לא רחוקה מדי בארה”ב. הציפיות שלי היו בהתאם.

התסריט מבוסס על ספר אוטוביוגרפי שנכתב ע”י ג’ראד קונלי שהוא גם שמו של גיבור הסרט (אותו משחק לוקאס הדג’ס).

וזהו בקצרה סיפורו של קונלי – בעיירה בארה”ב מתגורר כומר מוערך ושמרן (ראסל קרואו) עם משפחתו, אשתו (ניקול קידמן) ובנו – קונלי. חיי המשפחה מתנהלים על מי מנוחות והכומר אסיר תודה על חייו ה”לא מושלמים” ועל בנו הישר וההגון.

 

אלא שאז מסתבר כי הבן הוא הומוסקסואל. האב מחליט להכניסו למכון המרה, כדי לעזור לו לשוב למוטב (על פי תפיסתו). בכניסתו למכון נלקחות מג’ראד כל החירויות המהוות את כבוד האדם – חירותו הפיזית, המחשבתית והנפשית.

בדומה לכניסה לכלא או למשטר טוטליטרי אפל, נוסח “סיפורה של שפחה”, נלקחים מג’ראד כל אמצעי התקשורת שלו לעולם ומוטלים עליו איסורים שונים ומשונים, שנועדו לשלוט על גופו, מחשבתו ונפשו – כגון איסור החזקת יומן, איסור מגע, איסור ללכת להטיל צרכיו לבד, ועוד. היחס להומוסקסואליות הוא כאל חטא שיש להיגמל ממנו, כמו מסמים.

מטרת שטיפת מוח, לפי מכון ההמרה, הינה להמיר באלוהים את החלל שההומוסקסואליות ממלאת בחייהם של האומללים שהגיעו למכוני ההמרה, וללמד שההומוסקסואליות היא מבחירה כביכול ומהווה התנהגות שיש וניתן לתקנה. כמובן שהרעיונות שעומדים בבסיס מכוני ההמרה גורמים לכל בעל אנושיות ומוסר בסיסיים, ודאי מי שחי במדינה דמוקרטית (פחות או יותר), להזדעזע עמוקות.

בקיצור, כמי שנחשבת לבכיינית לא קטנה בסרטי דרמה, ציפיתי שאוציא את הממחטות נוכח סיפורו הכואב של קונלי. אלא מה? למרות הסיפור החשוב והמעניין ועל אף השחקנים הטובים, משהו בסרט לא עובד. לא הצלחתי להתרגש אפילו פעם אחת. הסיפור מוצג בסרט באופן כבד ומַלְאֶה, עד כדי כך שהיה לי קשה להישאר ערה חלק מהזמן. המוסיקה מלאת הפאתוס וההפסקות הארוכות בין הסצנות, אף הן אינן מסייעות ותורמות לאווירה הכבדה והמונוטונית של הסרט. כמו כן, הקונפליקט בין אלוהים למדע, שעומד בבסיסו של הסרט, מוצג באופן שטחי והיה ראוי לקבל טיפול עמוק ורגיש יותר.

רגע אחד של חסד בסרט מתגלה בסצנה של האם וילדה, בה האם אומרת לבנה קונלי, כי מבחינתה הדברים פשוטים – אלוהים אוהב אותה, היא אוהבת את אלוהים ואוהבת גם את בנה, באופן בסיסי ואנושי. חבל שרגעים כאלו אינם רבים בסרט.

חטאו המרכזי של הבמאי (או שמא גם התסריטאי) הוא בניסיון לאלץ רגש באמצעים קלישאתיים. אחד המשפטים עליהם חוזרים במכון ההמרה, כדי לשנות את מהות האדם הוא: “אם אתה לא מרגיש את זה, אז תזייף את זה”. אבל כמובן שאי אפשר לזייף רגש. חבל שלא יישמו את זה גם בסרט עצמו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *