איטו אבירם

הסרט הישראלי "חדרי הבית" – מותח ומעיק.

הסרט הזה לא נועד לגרום לכם הנאה, אלא לאפשר לכם להציץ אל מועקתה של משפחה קטנה, בת למעמד הבינוני, שנקלעת לקשיים פיננסיים שכמעט ומפרקים אותה. כמעט…

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

צפיתי בסרט עם ילדיי, תאומים בני 14. אולי עשיתי טעות. בוודאי חשבו שהם הולכים לצפות בעוד פנטזיה הוליוודית, אולי בסרט משפחתי מתקתק, לא שלא הסברתי להם לאן פנינו מועדות. בחשכת האולם צפיתי בפניהם הקודרות, שעה שהסרט התגלגל למולם על המסך, פותח בפניהם צוהר מפתיע אל עולם בלתי מוכר, הסמוך להם כל כך. עולם של חוסר ביטחון כלכלי, עולם של איומים, עולם של נפילה קשה על הקרקע שמותירה אותך מצולק, נכה וחסר יכולת להתרומם ולהשתקם… כן, תרתי משמע.

הם אמרו שהסרט היה מרתק, אבל שנשארה בהם מועקה. הם לא היו צריכים לומר, כי ראו זאת בעיניהם. לא אתפלא אם הסרט שינה משהו בסיסי יותר בהשקפת עולמם, בדרך שבה הם יראו את הנעשה סביבם מעתה והלאה.

סרטו של איתן גרין הוא סרט קטן, קשה אך מרתק. הוא עשוי במקצועיות, ואולם, העשייה הקולנועית, שבוודאי מתוקצבת מקרנות והלוואות, באה לידי ביטוי. הכל קטן שם, לא רק חדרי הבית. הסצנות כולן קאמריות, אפילו בסצנה של משחקי הכדורסל נראה כאילו הניצבים, הצופים בתוך אולם ההתעמלות לא ממש משתפים פעולה עם הוראות הבימוי. לא ממש מתלהבים. דווקא השחקנים טובים, כולם. לא יכול להגיד מי יותר ומי פחות.

הסרט מגולל את סיפורו של קבלן ביצוע (יובל סגל) שבגלל תאונה בה נפצעים בנאים בבניין שהוא בונה, נאלץ לעצור את הבנייה. זה הרגע שבו מתחיל לפעול שעון החול: עובדיו, נושיו, ספקיו, כולם רוצים את הכספים שמגיעים להם והוא? אין לו כסף, חוץ מדירת גג חדשה שאליה עבר עם בנו בן ה- 14 דורון (עידו זייד) ואשתו דסי (אסנת פישמן), ועליה איננו מוכן לוותר.

במהלך הסרט יחוו השלושה סיוט מתמשך. מפחד הנושים ובגלל האיומים על חייהם, הם ייאלצו לעזוב את דירתם ולעבור לגור אצל אחיה של האישה, הבן, שהוא שחקן כדורסל חובב, יושפע קשות מהמצב הכלכלי ומהיעדר הביטחון. הכל יכול להיפתר ברגע שבו יסכים האב למכור את הדירה כדי להחזיר את חובותיו, אבל הוא דבק בשלו: בית לא מוכרים!

בסופו של הסרט, שלא מגיע ממש אל סופו, זה שאמור לספק אותנו, הצופים, מתברר כי האלימות שהרימה ראש במהלך הסרט לא הגיעה לכלל מימוש מזוויע, ואת זה חסכו מאיתנו יוצרי הסרט, וטוב שכך. למרות הסוף הכמו-אופטימי, יצאנו מהסרט נבוכים ועם כמה שאלות לא פתורות: מדוע מנסה הקבלן להתאבד פעמיים ולא מצליח, מה עם אותו מאפיונר מאיים שהגיח ונעלם לו, האם ימכור האב את ביתו או ימשיך להתעלם מהפתרונות המוצעים לו…

עם זאת נשאנו עמנו הלאה, אל ביתנו, כמה תובנות חשובות מהסרט, העוסקות בערבות ההדדית של בני המשפחה זה לזה, סובלנות מאירה של אנשים פגועים, שמאיימים אבל לא מתכוונים, מוכנים להושיט יד ולעזור גם כשזה לא מובן מאליו. אוסיף גם את אותו הרגע שבו הנער, הכדורסלן, מתחיל לקלוע סלים בזה אחר זה, במשחק האליפות המכריע, ומטה לטובה את תוצאות המשחק, כשהוא מצליח להשכיח לדקה את המועקה הזאת, ששבה ותופסת מקום מיד כתום הסצנה.

והעיקר – איני יכול להחליט עדיין אם עשיתי נכון שלקחתי את ילדי לצפות בסרט שהוא שיעור על החיים כאן, במדינה שכל כך בקלות יכולה לאכול את יושביה, או אולי טעיתי…

 

דבר הבמאי – איתן גרין

בסרט "חדרי הבית" שתי דמויות ראשיות: אב ובן – אברם ודורון. שתי הדמויות חולמות. חלומו של האב שאפתני ומסוכן. חלומו של הבן תמים כחלומות בני 14. חלומות שני הגיבורים פוגעים אלה באלה ולעיתים פגיעה קשה ובעוד האב הולך ומסתבך, מנסה הבן להמריא ואולי להתנתק. אבל המציאות לא מניחה לא לזה לשקוע ולא לזה לעוף.

סביב דרמה זו חיה העיר ירושלים, אמנם גדושה במשמעויות, אך דוממת. וסביבה מדינת ישראל על מגוון תושביה וריבוי פניה. כל אלו נמצאים ברחובות, בבניינים ובמה שביניהם והם מגולמים בדמויות נוספות המקיימות יחסים דרמטיים עם הגיבורים ונושאות את תמונת הרקע של הסיפור ואת רחש הזרמים שהוא קול המקום בו אנו חיים.

כך אנו נפגשים בסלים, עוזרו ושותפו של האב, תושב כפר ערבי הסמוך לירושלים, החולק עם אברם את תשוקת העיסוק בבניית בתים ואף את סיפור השקיעה שתשוקה זו הביאה עליו. אנו פוגשים את דסי האם, אחות בית-חולים במקצועה שהרחיקה לרומניה כחלק ממשלחת הומניטרית. אנו פוגשים בשמואל אחיה של דסי. גבר קולני, חם מזג השש לתקוף כמו גם להגן בחום על בני משפחתו. ואנו פוגשים באשתו של שמואל, אורנה. חוזרת בתשובה המנסה לדבוק באמונתה שזה עתה עמסה על כתפיה וגם לתמוך במשפחה סביבה שאיום מרחף על ראשה. ואנו פוגשים גם בדולברג. מורה לספורט והיסטוריה גם יחד. גבר בודד השבוי בזיכרון השואה שהשפיעו עליו הוריו ניצולי השואה ואחותו הקטנה שנספתה שם.

כל הדמויות הללו חיות במגוון בתים וחדרים: בחדרים ובבתים שעודם נבנים, בחדרי בית רחב מידות שסכנה מרחפת מעל לקיומו, בחדרי בית משפחה צנוע ויציב ובחדרי דירה להשכיר. הן  מסתובבות ביניהם ומחפשות מקום שיארגן את חייהן במסגרת נחוצה כל כך לשלווה אנושית פשוטה. שלווה משפחתית.

חלומות שונים מרחפים, אם כן, בין חדרי בתים שונים בסיפור הסרט "חדרי הבית". חלומו של אברם להפוך לקבלן גדול ועשיר. חלומו של סלים, בן הכפר הערבי, להפוך שותף לחברו היהודי  בחברת בניה מצליחה. חלומו של דורון להביא את נבחרת בית הספר לניצחון. חלומה של אורנה להגשים את מלוא עומק חזרתה בתשובה. חלומו של דולברג להביא את נבחרת בית הספר לביקור בדכאו ולקרב את הספורטאים הצעירים שתחת חסותו אל זיכרון חיי משפחתו הטראגיים.

את חלומותיהם של כל אלו ואחרים מבקש הסרט לספר. לספר אותם ואת סיפורם של האנשים החולמים אותם בבתיהם. קצת קטנים מול הקירות והתקרה שמעליהם כשסביבם העיר הגדולה (ירושלים) הממשיכה בחיי ההיסטוריה הסואנת שלה והיא, מנקודת מבטם של גיבורי הסרט, עיר של רחובות, בתים, חדרים ואבנים אטומות. הן לעבר והן להווה.

אבל הסרט הוא כאמור סיפורן של דמויות החיות בעיר שבין קירות בתיה מהדהדים דאגות וחלומות. מהדהדים נושאים גדולים מגודל הדמויות אך כבושים אל מידותיהן בעוד לחש קיומם עובר בין הקירות. והן, הדמויות, נראות כמעט תמיד דרך חלון הבית, או דרך הדלת, או דרך התריס, או דרך שער הברזל או דרך חלון המכונית. כלומר, אנו רואים את המבט החרד או המבט מלא התקווה מבעד למסגרת המציאות כפי שהיא: ברורה וקשוחה.

ולסיום:  כשאנו עוברים ברחובות העיר אנו מביטים מדי פעם אל חלונות הבתים ויודעים ששם, בבית, חיה משפחה ולה סיפור. אני בחרתי במשפחה אחת כזאת והתעכבתי קצת. בתולדות משפחה זו ארוגים סיפורים שהם צבע המקום בו אנו חיים ושפע צליליו. משפחה זו היא משפחתי.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *