איטו אבירם

הסרט "הזאב האחרון" – לא לצמחונים ולחובבי חיות

דווקא סרט מקצועי ומשובח, ממטבחו של במאי "שם הוורד". אלא שהרג החיות שאינו נפסק קשה מדי לצפייה למי שמקדש גם את חיי בעלי החיים, ולא רק בני האדם.

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

???????????????????????????????

מאת א. פרנקל.

נתחיל בגילוי נאות: לא נשארתי עד סוף ההקרנה.

למרות שמדובר בסרטו החדש והמבטיח של הבמאי המוכשר ז'אן ז'אק אנו, שסיפק לנו סחורות משובחות כמו "שם הוורד" (על פי ספרו של אומברטו אקו), ו"שבע שנים בטיבט" (ומאז נאסר עליו להיכנס לסין לצמיתות – עובדה שעוררה בי התרגשות לקראת צפייה בסרטו הנוכחי), נטשתי את האולם לאחר שעה קלה, גם כי קצת השתעממתי וגם כי הרבה סבלתי.

עלילת הסרט מתרכזת לכאורה בסיפורם של שני סטודנטים סינים עירוניים שנשלחים על ידי השליט מאו טסה טונג לכפר מונגולי כדי ללמד את הכפריים קרוא וכתוב.

אה-מה-מה, הכפר מגדל חיות משק ושומר על עדר הסוסים המלכותי, בזמן שבסביבה מתקיימים עדרי זאבים המשחרים לטרף. ולמה משחרים לטרף? כי המונגולים נוהגים בכל אביב להרוג את גוריהם, עד האחרון שבהם. כמעט. כי את הגור האחרון (להלן הזאב האחרון), אימץ אחד הסטודנטים בהיחבא, ובכך למעשה הפר את האיזון שנשמר עד אז. אימא זאבה לא סולחת, ובטח לא שוכחת. היא מחכה בסבלנות, כמו הבמאי (גם כשהיא שומעת מרחוק את יללתו של בנה), וממתינה למומנט המתאים, והרגע הזה מגיע.

במקביל לסיפור העוסק בהתבגרותו של גור זאבים שמוחזק בשבי האדם וחוזר לטבע, מתעסק הסרט בתמימות, בפוליטיקה, במסורת ובשרשרת המזון בטבע (כששאלת ההירארכיה למעשה נתונה לפרשנויות רבות). עוד נדמה כי המסר של הסרט הוא שהזאבים קדושים מהאדם; אך מאידך, היה ברור כי בני האדם (גם בסרט וגם בהפקה), מנסים לשלוט בזאבים, כך שיש פה בעצם פרדוקס מוסרי וענייני. שוב התבלבלתי.

זאן זאק אנו התגלה גם הפעם כמקצוען אמיתי. במאי שעובד לאט על סרט שמתקדם לאט, מתכנן בקפידה ובונה עולם קסום ומהפנט. זירת ההתרחשות כוללת צילומי נוף מרהיבים שנותנים פייט ראוי לנשיונל ג'אוגרפיק; השחקנים נהדרים; המוסיקה מעבירה את המסר המתבקש; הסרט מתעסק בין היתר באמונות פסבדו-אותנטיות (יש מי שיקרא להן קלישאות להמונים)  כמו "לא קוברים מנדריני, אלא נותנים לחיות לאכול את גופתו כסוג של סגירת מעגל"; "הצבאים גרועים יותר מזאבים, כי הם אוכלים את העשב של המרעה", מה שבהחלט מבטיח שהזאב האחרון ישבור קופות ויגרוף פרסים למכביר.

אם כן, מדוע נטשתי את הספינה? כי המראה של חיות מתות על-באמת, עושה לי רע. בלשון המעטה. למרות שניסיתי לשכנע את עצמי שלא ייתכן שבעידן הפוליטקלי קורקט יעזו קברניטי הסרט לקרבן מאות בעלי חיים, כמות החיות המתות לא הותירה בי אופטימיות.

ניסיתי לספר לעצמי שהקרבות בין החיות וההתעללות בהן (כמו הנפת גורי זאבים והשלכתם למוות; טרף של כבשים וצבאים; ביתור סוסים ועוד) הן מחזה פיקטיבי תוצר מניפולציה טכנולוגית. אבל, אופס. לא האמנתי לעצמי.

בזמן שהסטתי מבטי כל אימת סצנה נוטפת דם או חלקי חיות מוטחות בקרקע, הדהד בזיכרוני מראה שנחרט בי במהלך ביקור ברומא ימים ספורים לפני ההקרנה: פסל הזאבה הקפיטולינית, שעל פי המיתולוגיה, הניקה את התאומים היתומים רמוס ורמולוס ובכך הצילה את חייהם (מה שגרם להקמת הבירה הרומית וכו וכו). סימבולי? לא בהכרח. אבל מה שמסתמן הוא שאם אדם לאדם- זאב, זה יכול להיות מגניב. אך במקרה של אדם לזאב- אדם, זה כבר מסוכן….

לסיכום: דרמה שמתאימה לכל הגילאים ולקרניבורים בפרט, לא מומלץ לצמחונים מטעמים אידיאולוגיים.

 

בימוי: ז'אן-ז'אק אנו; צילום: ז'אן-מארי דראוג׳ו; עריכה: ריינאלד ברטראנד; שחקנים: שאופנג פנג (צ'ן-ז'ן), שואן דו (יאנג-קה), אנקניים רגצ'ה (גאסמה); סין/צרפת 2015; 121 דקות; הפצה – סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג.

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *