איטו אבירם

הספר "תמיד גרנו בטירה" – מה מסתתר מאחורי תמימותן של האחיות…

ספר משנת 1962 שיצא-לאור מחדש בהוצאת "ידיעות אחרונות", שבו מתארת צעירה אמריקאית כיצד היא שומרת על אחותה, שהואשמה ברצח הוריה ובני משפחה אחרים ויצאה זכאית אך לא בעיני השכנים, מצליח לשבות את הקורא בקורים של סקרנות ומתח.

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

  בגוף ראשון ובלשון פשוטה, תמימה, ילדותית כמעט, מסמנת לנו גיבורת הסיפור באצבעה לבוא אחריה. אנחנו, הקוראים פוסעים בהיסוס בעקבותיה, ואז מכניסה אותנו המספרת, צעירה בת 18, המתגוררת בקצה כפר אמריקאי באחוזה מבודדת הצמודה ליער, בסוד הסיפור המשונה, הכמו מכושף, שהיא ממלאה בו תפקיד ראשי.

שמה מֵריקֵט בּלֶקווּד, ושם אחותה הגדולה קונסטנס. עמם יחד מתגורר גם זקן נכה, הוא הדוד ג'וליאן. בעבר מנתה המשפחה שבע נפשות – עד שבערב נורא אחד "מצאה מנת רעל את דרכה" אל קערית הסוכר. שני הוריה ועוד שני קרובי משפחה הורעלו. היא, אחותה והדוד נותרו ללא פגע.

חשיבות רבה יש בשפה שבה משתמשת הסופרת, שירלי ג'קסון, כשהיא כותבת את הדיאלוגים הרבים המתנהלים בין שתי האחיות. זו שפה ייחודית ומלאת דימויים, סודות וסמלים המובנים רק לשתיהן וגם לנו, הקוראים, המוכנסים בסוד הקשור ברצח הנורא. במהלך הסיפור יתברר לנו, אט אט, כי לאחר שזוכתה מרצח ארבעת בני משפחתה, שבה קונסטנס להתגורר עם אחותה בטירה המבודדת בקצה הכפר – כשמריקט מגינה עליה מפני אנשי הכפר הסקרנים והעוינים.

העוינות הזאת, של אנשי הכפר, מקורה באמונתם כי קונסטנס אכן רצחה את הוריה ובני משפחתה האחרים. עדת הכפריים, שרובם אנשים פשוטים, גם מוכנה לקחת את החוק לידיים ולהעניש את השתיים במו ידיהן. במהלך הסיפור מתברר שהם, אכן, עושים צעדים בכיוון הזה. את התנופה והשינוי מהשגרה שבה חיות הבנות, כשהן מקיפות את עצמן בהגנות ומבודדות את עצמן מהסביבה, מספק בן הדוד צ'ארלס, שמופיע יום אחד בפתח האחוזה. מריקט עוינת אותו ומזהה את הסכנה הנשקפת לדעתה לה ולאחותה. היא גם סבורה שעליה לעשות הכול כדי להציל את קונסטנס ואת הבית.

בחלקיו הראשונים של הספר נתונה אהדתו של הקורא אל האחיות, שהסביבה אינה מניחה להן, למרות שהבכורה זוכתה מהרצח, ושתיהן רק רוצות שיניחו להן לחיות את חייהן. ואולם, ככל שהקורא מתקדם בדפי הספר וככל שהדפדוף נהיה עצבני ונטול סבלנות יותר ויותר, כן הוא מבין שהדברים אינם פשוטים כפי שהם נראים, ובתשתית הסיפור עולה וצץ קשר נורא, איזו אמת שגורמת לו, לקורא, לשנות את יחסו אל האחיות.

**

תמיד גרנו בטירה, שכתבה הסופרת המהוללת שירלי ג'קסון, ראה אור בשנת 1962 ונחשב ליצירת מופת של ספרות המסתורין. ג'קסון בוראת בלשון חמקמקה ומפותלת טקסט שבו האמת תמיד מערערת ומעורערת, והקורא נאלץ לשמור על דריכות כדי לנסות להפריד בין העולמות הפנימיים של הדמויות לבין המציאות החיצונית של חייהן.

הספר מומלץ גם לבני נוער.

תמיד גרנו בטירה – שירלי ג׳קסון | תרגום: מאירה פירון ידיעות ספרים, טל-מאי | ספטמבר 2017 | מתח ופעולה, פרוזה תרגום | 107 עמ'

**

פרק ראשון מתוך הספר

קוראים לי מרי קתרין בּלֶקווּד. אני בת שמונה־עשרה, ואני גרה עם אחותי קוֹנסטַנס. לא פעם חשבתי שעם קצת מזל יכולתי להיוולד אישה־זאב, כי שתי אצבעותי האמצעיות באורך שווה. אבל נאלצתי להסתדר עם מה שיש לי. אני לא אוהבת להתרחץ וגם לא כלבים ורעש. אני אוהבת את אחותי קונסטנס, ואת ריצ'רד פְּלַנטֶגֶ'נֶט ואת אָמָניטָה פָאלוֹידֶס, פטריית אָמָנית המוות. כל שאר בני משפחתי מתים.

בפעם האחרונה שהצצתי בספרי הספרייה שעל המדף במטבח, תאריך ההחזרה שלהם עבר לפני יותר מחמישה חודשים, ותהיתי אם הייתי בוחרת אחרת אילו ידעתי שאלה הספרים האחרונים, אלה שיעמדו לנצח על המדף במטבח שלנו. רק לעתים נדירות הזזנו דברים; משפחת בלקווד מעולם לא התאפיינה באי־שקט או בתזזיתיות. התמודדנו עם החפצים הארעיים הקטנים שעל פני השטח, הספרים והפרחים והכפות, אבל מתחת לאלו שמרנו תמיד על בסיס מוצק של רכוש קבוע. תמיד החזרנו דברים למקומם. איבקנו וטאטאנו מתחת לשולחנות ולכיסאות ולמיטות ולתמונות ולשטיחים ולמנורות, אבל לא הזזנו אותם; מערכת כלי האיפור משריון צב שעל שולחן האיפור של אמא שלנו מעולם לא זזה אפילו חלקיק סנטימטר. בני משפחת בלקווד תמיד גרו בבית שלנו ושמרו על הסֵדר; ברגע שגברת בלקווד חדשה עברה לגור בבית, נמצא מקום לחפציה, כך שהבית שלנו נבנה משכבות של נכסי בלקווד, כמו משקולות ששומרות על יציבותו מול העולם.

היה זה יום שישי בסוף אפריל כשהבאתי את ספרי הספרייה אל הבית שלנו. ימי שישי ושלישי היו ימים נוראים, כי בהם נאלצתי להיכנס לכפר. מישהו היה צריך ללכת לספרייה ולמכולת; קונסטנס מעולם לא חצתה את קצה הגן שלה, ודוד ג'וליאן לא מסוגל. אם כן, לא גאווה הביאה אותי אל הכפר פעמיים בשבוע, וגם לא עיקשות, אלא רק צורך פשוט בספרים ובאוכל. ייתכן שגאווה גרמה לי להיכנס לסטֶלה לשתות קפה לפני החזרה הביתה; אמרתי לעצמי שזאת גאווה, שלא משנה כמה אני רוצה להיות בבית, לא אמָנע מלהיכנס לסטלה, אבל ידעתי גם שהיא תראה אותי עוברת ואם לא אכנס אולי תחשוב שאני מפחדת, וזאת מחשבה שלא יכולתי לשאת.

"בוקר טוב, מרי קתרין," סטלה תמיד אמרה ומתחה יד לנגב את הדלפק בסמרטוט רטוב. "מה שלומך היום?"

"בסדר גמור, תודה."

"וקונסטנס בלקווד, היא בסדר?"

"בסדר גמור, תודה."

"ומה שלומו?"

"טוב יחסית. קפה, בבקשה."

אילו מישהו נכנס והתיישב ליד הדלפק הייתי משאירה את הקפה שלי בלי להראות סימנים של בהילות, מהנהנת לסטלה לשלום ויוצאת. "תרגישי טוב," היא אמרה תמיד כשיצאתי.

בחרתי את ספרי הספרייה בקפידה. היו בבית שלנו ספרים, כמובן; ספרים כיסו שני קירות שלמים בחדר העבודה של אבא שלנו, אבל אני אוהבת אגדות וספרי היסטוריה, וקונסטנס אוהבת ספרים על אוכל. דוד ג'וליאן אמנם מעולם לא קרא ספר, אבל הוא אהב לראות את קונסטנס קוראת בשעות הערב, כשעבד על הרשימות שלו, ולפעמים הוא הפנה את ראשו להביט בה והנהן.

"מה את קוראת, יקירתי? איזה מחזה מענג, לראות עלמה עם ספר."

"אני קוראת משהו שנקרא אמנות הבישול, דוד ג'וליאן."

"נפלא."

נכון שמעולם לא ישבנו הרבה זמן ברוגע כשדוד ג'וליאן היה בחדר, אבל לא זכור לי שקונסטנס ואני פתחנו את ספרי הספרייה שעדיין נמצאים על המדף במטבח שלנו. היה זה בוקר אפריל נאה כשיצאתי מהספרייה; השמש זרחה, והבטחות שווא לאביב מרהיב ניבטו מכל עבר, בצבצו מבעד לזוהמת הכפר. אני זוכרת שעמדתי על מדרגות הספרייה, הספרים בידי, הסתכלתי לרגע בירוק הרך של הענפים על רקע השמים, והשתוקקתי, כמו תמיד, ללכת הביתה במסלול השמים במקום ללכת דרך הכפר. ממדרגות הספרייה יכולתי לחצות את הכביש וללכת בצד השני עד למכולת, אבל משמעות הדבר היתה לעבור על פני חנות הכולבו הקטנה והגברים שיושבים בפתחה. בכפר הזה כל הגברים נאחזו בנעוריהם ורק ריכלו, ואילו הנשים הזדקנו בנבזיות אפרורית והמתינו בשקט לגברים שיקומו ויבואו הביתה. יכולתי לצאת מהספרייה וללכת בצד הזה ולחצות את הכביש מול המכולת; זה עדיף, למרות שבדרך זו היה עלי לחלוף על פני סניף הדואר ובית רוֹצ'סטֶר עם ערימות הפח החלוד והמכוניות המקולקלות ופחיות הדלק הריקות והמזרנים הישנים וחלקי הצנרת וצינורות האמבטיה שמשפחת הרלֶר אספה לביתה — מתוך אהבה כנראה.

בית רוצ'סטר היה הבית היפה ביותר בכפר, ופעם היו בו ספרייה עם קירות מחופים עץ אגוז, אולם נשפים בקומה השנייה ושפע של ורדים לאורך המרפסת. אמא שלנו נולדה שם, וקונסטנס היתה אמורה לרשת אותו. החלטתי כרגיל, שמוטב לעבור על פני סניף הדואר ובית רוצ'סטר, אפילו שאני לא אוהבת לראות את הבית שאמא שלנו נולדה בו. הצד זה של הרחוב היה נטוש בדרך כלל בבקרים, בגלל שהוא מוצל, ואחרי הביקור במכולת אצטרך בלאו הכי לחצות את חנות הכולבו הקטנה כדי להגיע הביתה, ולעבור שם גם בהלוך וגם בחזור היה מעל לכוחותי.

מחוץ לכפר, על דרך היל, דרך ריבֶר ואוֹלד מַאוּנטֵן, אנשים כמו משפחת קלארק ומשפחת קֵרינגטון בנו בתים יפים. הם נאלצו לעבור בכפר כדי להגיע לדרך היל ודרך ריבר כי הרחוב הראשי של הכפר היה גם הכביש המהיר הראשי שחצה את המדינה, אבל הילדים של משפחת קלארק והבנים של משפחת קרינגטון למדו בבתי ספר פרטיים, והמזון במטבחים שבדרך היל הגיע מהעיירות ומהעיר; הדואר נאסף מהסניף בכפר במכונית שנסעה לאורך דרך ריבר אל אולד מאונטן, אבל תושבי מאונטן שלחו את המכתבים שלהם בסניפים שבעיירות, ואנשי ריבר הסתפרו בעיר.

תמיד התפלאתי כשאנשי הכפר, שגרים בבתיהם הקטנים והמלוכלכים על הכביש הראשי או בפאתי דרך קריק, חייכו והנהנו בראשיהם כשבני משפחת קלארק ובני משפחת קרינגטון חלפו במכוניות. אם הֶלן קלארק נכנסה למכולת של אֶלבֶּרט לקנות רסק עגבניות או קפה שהטבחית שלה שכחה, כולם אמרו לה "בוקר טוב", וציינו שמזג האוויר השתפר היום. בית קלארק חדש יותר אבל לא טוב יותר מבית בלקווד. אבא שלנו הביא הביתה את הפסנתר הראשון שנראה בכפר. משפחת קרינגטון היא הבעלים של מפעל לנייר ממוחזר, אבל כל האדמה בין הכביש המהיר עד לנהר בבעלותה של משפחת בלקווד. משפחת שֶפֶרד מאולד מאונטן העניקה לכפר את בניין המועצה, בניין לבן עם צריח שניצב במרכז מדשאה ירוקה עם תותח בחזיתו. פעם היו דיבורים על חקיקת חוקי תכנון ובנייה בכפר והריסת הצריפים לאורך דרך קריק ובניית הכפר כולו ברוח בניין המועצה, אבל איש לא נקף אצבע; אולי הם חשבו שבני משפחת בלקווד עלולים להגיע לישיבות אם יעלו את זה לסדר היום. תושבי הכפר מקבלים את רישיונות הדיג והציד בבניין המועצה, ופעם בשנה בני משפחת קלארק ובני משפחת קרינגטון ובני משפחת שפרד מגיעים לישיבת המועצה ומצביעים בעד פינוי מגרש הגרוטאות של הרלר מרחוב מֵיין וסילוק הספסלים מחזית חנות הכולבו הקטנה, ובכל שנה תושבי הכפר גוברים עליהם בהצבעה. אחרי בניין המועצה, בפנייה שמאלה, מגיעים לדרך בלקווד, וזאת הדרך הביתה. דרך בלקווד מקיפה במעגל עצום את אדמת בלקווד, ולכל אורכה יש גדר תיל שאבא שלנו הקים. לא הרבה אחרי בניין המועצה נמצא הסלע השחור הגדול שמסמן את הכניסה לשביל שבו אני פותחת את השער ונועלת אותו אחרַי וחוצה את החורשה ומגיעה הביתה.

אנשי הכפר תמיד שנאו אותנו.

 

תוך כדי קניות שיחקתי משחק. חשבתי על משחקי הילדים שבהם הלוח מחולק למרובעים קטנים ותנועת השחקן נקבעת על ידי השלכת קובייה; תמיד צצות סכנות כמו "הפסדת תור" ו"חזור ארבעה צעדים לאחור" ו"חזור להתחלה", ועזרות קטנות כמו "התקדם שלושה צעדים" ו"זכית בתור נוסף". הספרייה היתה נקודת ההתחלה שלי והסלע השחור היה המטרה. היה עלי ללכת לאורך צד אחד של רחוב מיין, לחצות את הכביש ואחר כך ללכת בצדו השני עד הסלע השחור, נקודת הניצחון. התחלתי טוב, עם פנייה מוצלחת ובטוחה בצד הריק של רחוב מיין, וכבר חשבתי שאולי זה יהיה דווקא יום טוב; זה קרה לפעמים, אבל לא לעתים קרובות בבוקרי האביב. בימים טובים מאוד העליתי מנחת תכשיט לאות תודה.

התחלתי ללכת מהר ונשמתי עמוק והתקדמתי בלי להביט סביבי; סחבתי את ספרי הספרייה ואת שקית הקניות והסתכלתי על כפות רגלי שנעו בזו אחר זו; שתי רגליים בנעליים חומות ישנות של אמא שלנו. הרגשתי שמישהו מביט בי מתוך סניף הדואר — לא קיבלנו דואר ולא היה לנו טלפון; שניהם הפכו בלתי נסבלים לפני שש שנים — אז העפתי מבט חטוף בסניף; זאת היתה גברת דטוֹן הזקנה שאף פעם לא נעצה מבטים בגלוי כמו השאר, אלא רק הציצה מבעד לתריסים או לווילונות. אני מעולם לא הסתכלתי על בית רוצ'סטר, לא יכולתי לשאת את המחשבה שאמא שלנו נולדה שם. לפעמים תהיתי אם משפחת הרלר יודעת שהם גרים בבית שאמור להיות של קונסטנס; תמיד עלו מהחצר שלהם רעשים רמים של חלקי פח נמחצים שמנעו מהם לשמוע אותי עוברת. אולי הם חשבו שהרעש הבלתי פוסק מבריח שֵדים, ואולי הם משפחה מוזיקלית והצליל נעים להם; אולי בני משפחת הרלר חיו בפנים כפי שהם חיו בחוץ, ישובים באמבטים ישנים ואוכלים מצלחות שבורות על גבי שלד של מכונית פורד ישנה, מקרקשים בפחיות תוך כדי אכילה ומדברים בשאגות. רסס של בוץ ציפה תמיד את המדרכה בחזית הבית שבו משפחת הרלר גרה.

חציית הכביש (הפסדת תור) היתה הצעד הבא כדי להגיע למכולת ממול. תמיד היססתי, פגיעה וחשופה, על שפת המדרכה כשהמכוניות חלפו. רוב התנועה ברחוב מיין רק עברה בכפר כי הכביש המהיר חצה אותו, לכן הנהגים בקושי העיפו בי מבט; זיהיתי מכוניות מקומיות לפי המבט הכעור שהנהג נתן בי, ותמיד תהיתי מה יקרה אם ארד מהמדרכה אל הכביש; האם המכונית תסטה לעברי במהירות וכמעט לא במכוון? אולי רק כדי להפחיד אותי, רק כדי לראות אותי קופצת? ואז הצחוק יפרוץ מכל עבר, מבין התריסים בסניף הדואר, מהגברים בחזית חנות הכולבו הקטנה, מהנשים המציצות מפתח המכולת, כולם יצפו ויצהלו, ייהנו לראות את מרי קתרין בלקווד מזנקת הצדה כדי להתחמק ממכונית נוסעת. לפעמים הפסדתי שניים ואפילו שלושה תורות כי חיכיתי בזהירות שהכביש יתפנה משני הכיוונים לפני שחציתי.

באמצע הרחוב יצאתי מהשטח המוצל ונכנסתי אל אור השמש הבוהק והמטעה של אפריל; עד יולי ירכך החום את פני השטח של הכביש וכפות רגלי יידבקו אליו והחצייה תיעשה מסוכנת יותר (מרי קתרין בלקווד, רגלה תקועה באספלט, מתכווצת כשמכונית שועטת לעברה; חזרי לאחור, לנקודת ההתחלה), והבניינים יהיו מכוערים יותר. כל הכפר נבנה טלאים־טלאים; כאילו האנשים נזקקו לכיעור הזה וניזונו ממנו. הבתים והחנויות כמו נבנו בחיפזון מלא בוז כדי לספק מקלט למלוכלכים ולדוחים, ואולי בית רוצ'סטר ובלקווד ואפילו בניין המועצה הובאו לכאן בטעות מאיזו ארץ קסומה ורחוקה שבה חיים התושבים בעדנה. אולי הבתים היפים נלכדו — בתור עונש לבני רוצ'סטר ובלקווד ולבבם הרע והנסתר? — ונכלאו בכפר; אולי הירקבותם האיטית היא סימן לכיעורם של בני הכפר. בשורת החנויות ברחוב מיין לא חל שינוי והיא נשארה אפורה. בעלי החנויות גרו מעליהן בשורה של דירות בקומה השנייה, והווילונות בחלונות הקומה השנייה היו חיוורים וחסרי חיים. כל ניסיון צבעוני בכפר הזה נגדע באִבּו; השידפון של הכפר לא הגיע ממשפחת בלקווד; בני הכפר שייכים לכאן, והכפר היה המקום היחיד שהתאים להם.

תמיד חשבתי על ריקבון כשהתקרבתי לשורת החנויות; חשבתי על ריקבון שחור, פוגע וצורב שאוכל מבפנים ומכאיב עד אימה. איחלתי אותו לכפר.

היתה לי רשימת קניות למכולת; קונסטנס הכינה לי אותה כל יום שלישי ושישי לפני שיצאתי מהבית. אנשי הכפר סלדו מזה שתמיד יש לנו כסף למכביר כדי לשלם עבור מה שרצינו. הוצאנו, כמובן, את הכסף שלנו מהבנק וידעתי שהם מדברים על הכסף המוחבא בביתנו כאילו מדובר בערימות גבוהות של מטבעות זהב. כאילו קונסטנס ודוד ג'וליאן ואני יושבים בערבים, זונחים את ספרי הספרייה שלנו ומשחקים במטבעות, ממששים אותם בידינו וסופרים ועורמים ומפילים את הערימות, מתלוצצים ולועגים מאחורי דלתות סגורות. חשבתי שיש הרבה לבבות רקובים בכפר שחושקים בערמות מטבעות הזהב שלנו, אבל הם פחדנים והם פחדו ממשפחת בלקווד. כשהוצאתי את רשימת הקניות מהסל הוצאתי גם את הארנק, כדי שאלברט יֵדע שהבאתי כסף ולכן הוא אינו יכול לסרב למכור לי.

לא משנה מי נמצא בחנות. תמיד שירתו אותי מיד; מר אלברט או אשתו החיוורת והחמדנית תמיד ניגשו מיד מהיכן שלא היו בחנות כדי לתת לי את מבוקשי. לפעמים, אם בנם הגדול עזר בזמן חופשת לימודים, הם מיהרו לוודא שלא הוא יטפל בי, ופעם כשילדה קטנה — לא מהכפר, כמובן — התקרבה אלי במכולת, גברת אלברט משכה אותה חזק כל כך שהיא צרחה. ואז השתררה דממה ממושכת שבה כולם חיכו עד שגברת אלברט נשמה עמוק ואמרה, "עוד משהו?" תמיד עמדתי זקופה ונוקשה כשילדים התקרבו, כי פחדתי מהם. פחדתי שהם ייגעו בי והאמהות יזנקו עלי כמו להקת נשרים עם ציפורניים שלופות; זאת תמיד התמונה שראיתי בעיני רוחי — ציפורים יורדות מהשמים, מכות, פוצעות בטופריהן החדים. היום התכוונתי לקנות הרבה דברים בשביל קונסטנס, והוקל לי לראות שאין ילדים בחנות ואין הרבה נשים; זכית בעוד תור, חשבתי, ואמרתי למר אלברט, "בוקר טוב."

הוא הנהן בראשו לעברי; הוא לא יכול להתעלם ממני לגמרי, אבל הנשים בחנות הסתכלו. הפניתי להן את גבי, אבל יכולתי לחוש אותן עומדות מאחורי, מחזיקות פחית או חצי שקית עוגיות או חסה, מסרבות לזוז לפני שאצא מהחנות וגל השיחה יתחיל והן ייסחפו בחזרה לחייהן. גברת דוֹנֶל היתה איפשהו מאחור; ראיתי אותה כשנכנסתי, ותהיתי אם כמו בעבר היא באה בכוונה כשידעה שאני מגיעה, כי היא תמיד ניסתה לומר משהו; היא היתה אחת מהבודדות שדיברו.

"עוף לגריל," אמרתי למר אלברט, ובקצה החנות פתחה אשתו החמדנית את המקרר והוציאה עוף והתחילה לעטוף אותו. "רגל כבשׂ קטנה," אמרתי, "דוד ג'וליאן אוהב תמיד כבש צלוי בימים הראשונים של האביב." ידעתי שלא הייתי צריכה להגיד את זה, ונשימות של תימהון הדהדו בחנות כמו צעקה. יכולתי לגרום להם לברוח כמו שפנים, אילו אמרתי להם מה שבאמת רציתי לומר, אבל הם רק יתאספו שוב בחוץ ויסתכלו עלי משם. "בצלים," אמרתי בנימוס למר אלברט, "קפה, לחם, קמח. אגוזים," אמרתי, "וסוכר; נשאר לנו מעט מאוד סוכר." איפשהו מאחורי נשמע צחוק מבוהל, ומר אלברט העיף לשם מבט חטוף וחזר להביט במצרכים שארגן על הדלפק. בעוד דקה תביא גברת אלברט את העוף והבשר שלי, עטופים, ותניח אותם ליד הדברים האחרים; אסור לי להסתובב עד שאהיה מוכנה ללכת. "שני קרטונים של חלב," אמרתי. "רבע ליטר שמנת, חצי קילו חמאה." לפני שש שנים הפסקנו לקבל משלוחים ישירים של מוצרי חלב, אז קניתי חלב וחמאה במכולת. "ושתים־עשרה ביצים." קונסטנס שכחה להוסיף ביצים לרשימה, אבל נשארו רק שתיים בבית. "קופסת עוגיות בוטנים," אמרתי; דוד ג'וליאן יכרסם אותן הערב מעל לרשימות שלו וילך לישון דביק.

"משפחת בלקווד תמיד ידעה לערוך ארוחה לתפארת." זאת היתה גברת דונל, שדיברה מאחורי בבירור, ומישהי צחקקה ואחרת אמרה, "ששש." אף פעם לא הסתובבתי; הספיק לי להרגיש את כולן מאחורי בלי להביט בפניהן האפורות והשטוחות עם עינֵי המשטמה. הלוואי שתמותו, חשבתי, והשתוקקתי להגיד את זה בקול רם. קונסטנס אמרה לי, "אל תראי להם אף פעם שאכפת לך," וגם "אם תתייחסי המצב רק יחמיר," וזה כנראה נכון, אבל הצטערתי שהן לא מתות. הייתי שמחה לבוא למכולת בוקר אחד ולראות את כולם, אפילו את בני הזוג אלברט וילדיהם, שוכבים וגוססים בייסורים. אקח את המצרכים בכוחות עצמי, חשבתי, אפסע בין הגופות ואקח מה שאני רוצה מהמדפים ואלך הביתה אחרי שאבעט אולי בגופה של גברת דונל. אף פעם לא התחרטתי על מחשבות כאלה; רק קיוויתי שהן יתגשמו. "לא טוב לשנוא אותם," אמרה קונסטנס, "זה רק מחליש אותך," אבל שנאתי אותם, ותהיתי בשביל מה הם בכלל נבראו.

מר אלברט הניח את כל המצרכים שלי יחד על הדלפק וחיכה, בוהה מעלי בחלל. "זה כל מה שאני רוצה היום," אמרתי לו, ובלי להסתכל עלי הוא כתב את המחירים על פתק וחיבר, אחר כך העביר לי את הפתק כדי שאוכל לוודא שהוא לא מרמה אותי. תמיד עשיתי עניין מבדיקת המספרים בקפדנות, אפילו שהוא מעולם לא טעה; לא היו לי הרבה דרכים לנקום באנשי הכפר, אבל עשיתי כל מה שיכולתי. המצרכים מילאו את הסל שלי ועוד שקית, אך הדרך היחידה להביא אותם הביתה היתה לסחוב את כל זה בעצמי. אף אחד מהם לעולם לא יציע לי עזרה, כמובן, גם אם אני אאפשר להם.

הפסדת שני תורות. אני עם ספרי הספרייה שלי ומצרכי המזון, ונשאר לי לעבור בהליכה איטית את חנות הכולבו ולהיכנס לסטלה. עצרתי בפתח המכולת, מגששת בתוכי אחר מחשבה שתיטע בי ביטחון. מאחורַי התחילו הרחשים והשיעולים. הם התכוננו להתחיל לדבר שוב, וקרוב לוודאי שבצדה השני של החנות גלגלו בני הזוג אלברט את עיניהם בהקלה. הקפאתי את פני בקשיחות. היום אחשוב על הוצאת הארוחה לגן, ובעיניים פקוחות דיין רק כדי לראות לאן אני הולכת — נעליה החומות של אמא שלנו עולות ויורדות — ערכתי בדמיוני את השולחן עם מפה ירוקה והוצאתי צלחות צהובות ותותים בקערה לבנה. צלחות צהובות, חשבתי, והרגשתי את עיני הגברים ננעצות בי. ודוד ג'וליאן יקבל ביצה רכה טעימה עם טוסט שבור בתוכה, ואזכור לבקש מקונסטנס לשים צעיף על כתפיו כי קריר בתחילת האביב. גם בלי להסתכל יכולתי לראות את החיוכים המגחכים ואת תנועות הידיים; הלוואי שכולם ימותו ואני אדרוך על הגוויות שלהם. הם דיברו רק זה עם זה ולעתים נדירות מאוד פנו ישירות אלי. "זאת אחת מבנות בלקווד," שמעתי אחד מהם אומר בלעג, "אחת מבנות בלקווד מחוות בלקווד." "חבל על בני משפחת בלקווד," אמר מישהו אחר, בקול רם מספיק, "חבל על הבנות המסכנות האלה." "חווה יפה יש להם," אמרו, "אדמה טובה. אפשר להתעשר מעיבוד האדמה של בלקווד. אם יש לך מיליון שנים ושלושה ראשים ולא אכפת לך מה גדל, אפשר להתעשר. הם שומרים את האדמה מגודרת היטב, בני משפחת בלקווד." "אפשר להתעשר." "חבל על בנות בלקווד." "אי אפשר לדעת מה יגדל על אדמת בלקווד."

אני דורכת על הגוויות שלהם, חשבתי, אנחנו אוכלים ארוחת צהריים בגן ודוד ג'וליאן מתעטף בצעיף שלו. כאן תמיד החזקתי את המצרכים שלי בזהירות, כי בוקר נורא אחד הפלתי את השקית והביצים נשברו והחלב נשפך ואספתי את מה שהצלחתי לקול צעקותיהם, ואמרתי לעצמי שמה שלא יקרה אני לא אברח; דחפתי בפראות פחיות וקופסאות וסוכר שפוך לתוך השקית ואמרתי לעצמי שאסור לי לברוח.

בפתח בית הקפה של סטלה היה סדק במדרכה שנראה כמו אצבע מורה; הסדק תמיד היה שם. ציוני דרך אחרים, כמו טביעת היד של ג'וני האריס בבסיס הבטון של בניין המועצה וראשי התיבות של הבן של משפחת מוּלֶר על מרפסת הספרייה, נוצרו בתקופות שזכרתי; למדתי בכיתה ג' כשבניין המועצה נבנה. אבל הסדק במדרכה בפתח בית הקפה של סטלה תמיד היה שם, בדיוק כפי שבית הקפה תמיד היה שם. אני זוכרת שהחלקתי על גלגיליות בקרבת הסדק ונזהרתי לא לדרוך עליו כדי שלא אשבור את הגב, ורכבתי סמוך לכאן על אופניים כששערי מתנופף לאחור. בימים ההם בני הכפר לא שנאו אותנו בגלוי, אפילו שאבא שלנו קרא להם זבל. אמא שלנו אמרה לי פעם שהסדק היה כאן כבר כשהיתה ילדה וגרה בבית רוצ'סטר, אז הוא בטוח היה כאן כשהתחתנה עם אבא שלנו ועברה לגור בחוות בלקווד, ואני מניחה שהסדק קיים, כמו אצבע מאשימה, מהיום שהכפר הוקם מאסופת עצים אפורים ישנים והאנשים המכוערים עם הפנים הרעות שלהם הובאו מאיזשהו מקום בלתי אפשרי והשתקעו בבתים.

סטלה קנתה את קנקן הקפה ובנתה את דלפק השיש בכספי הביטוח שקיבלה כשבעלה נפטר, אבל חוץ מזה אני לא זוכרת שמשהו אי פעם השתנה אצל סטלה; קונסטנס ואני נהגנו לבוא לכאן לבזבז קצת כסף אחרי בית הספר, וכל אחר צהריים הבאנו עיתון כדי שאבא שלנו יקרא אותו בערב. הפסקנו לקנות עיתונים, אבל סטלה המשיכה למכור אותם יחד עם מגזינים וממתקים וגלויות אפורות של בניין המועצה.

"בוקר טוב, מרי קתרין," אמרה סטלה כשהתיישבתי ליד הדלפק והנחתי את המצרכים שלי על הרצפה. לפעמים, כשדמיינתי את כל בני הכפר מתים, חשבתי שאחמול על סטלה כי מכל הכפר היא הכי קרובה לנחמדה, והיחידה עם איזשהו צבע. היא ורודה ועגלגלה, וכשלבשה שמלת הדפס צבעונית בוהקת, הבוהק נשאר זמן־מה לפני שהתמזג עם האפור המלוכלך של היתר. "מה שלומך היום?" שאלה.

"בסדר גמור, תודה."

"וקונסטנס בלקווד, היא בסדר?"

"בסדר גמור, תודה."

"ומה שלומו?"

"טוב, יחסית. קפה, בבקשה." האמת היא שאני אוהבת סוכר וחלב בקפה שלי, כי זה משקה מר כל כך, אבל מאחר שבאתי לכאן רק מתוך גאווה, הרגשתי צורך להסתפק במחווה סמלית זעירה.

אילו נכנס מישהו אל סטלה בזמן שאני שם, הייתי קמה ויוצאת בשקט, אבל לא היה לי מזל. הבוקר היא רק הניחה את הקפה שלי על הדלפק וכבר הוטל צל בפתח. סטלה הרימה את מבטה ואמרה, "בוקר טוב, ג'ים." היא ניגשה לקצה השני של הדלפק וחיכתה, ציפתה שהוא יתיישב שם כדי שאוכל לצאת בלי שיבחינו בי, אבל זה היה ג'ים דונל ומיד ידעתי שהיום יש לי מזל רע. לכמה מאנשי הכפר היו פרצופים אמיתיים שהכרתי ויכולתי לשנוא באופן אישי; ג'ים דונל ואשתו היו ביניהם, כי הם לא שנאו במעומעם ומתוך הרגל כמו האחרים, אלא מתוך כוונה. רוב האנשים היו נשארים בקצה הדלפק, במקום שבו סטלה חיכתה, אבל ג'ים דונל ניגש לקצה שבו אני ישבתי והתיישב על השרפרף לצדי, הכי קרוב שאפשר כי הוא רצה שהבוקר הזה יהיה לי מזל רע, כמובן.

"השמועות אומרות," אמר והסתובב על השרפרף כדי להפנות את מבטו ישירות אלי, "שאתם עוברים מכאן."

הלוואי שהוא לא היה יושב קרוב אלי כל כך; סטלה ניגשה אלינו מהעֵבר השני של הדלפק וקיוויתי שהיא תבקש ממנו לזוז כדי שאוכל לקום ולצאת בלי להתאמץ לעקוף אותו. "שמעתי שאתם עוברים מכאן," הוא אמר ברצינות.

"לא," אמרתי, כי הוא חיכה.

"משונה," אמר והעביר את מבטו ממני לסטלה ובחזרה. "אני מוכן להישבע שמישהו אמר לי שאתם עוזבים בקרוב."

"לא," אמרתי.

"קפה, ג'ים?" שאלה סטלה.

"מי לדעתך יפיץ שמועה כזאת, סטלה? מי לדעתך ירצה להגיד לי שהם עוזבים כשהם בעצם בכלל לא עוזבים?" סטלה הנידה את ראשה לעומתו, אבל התאמצה לא לחייך. ראיתי שהידיים שלי קורעות את מפית הנייר בחיקי, תולשות פינה קטנה, והכרחתי את ידי להתייצב וקבעתי לעצמי כלל: כל פעם שאראה חתיכת נייר זעירה אזכור להיות נחמדה יותר לדוד ג'וליאן.

"אי אפשר לדעת איך מתחילות שמועות," אמר ג'ים דונל. אולי בקרוב ג'ים דונל ימות; אולי כבר מתפשט בתוכו ריקבון שיהרוג אותו. "שמעת פעם רכילות כזאת בכפר?" שאל את סטלה.

"תניח לה, ג'ים," אמרה סטלה.

דוד ג'וליאן זקן, ולמרבה הצער הוא גסס בוודאות גדולה יותר מג'ים דונל ומסטלה ומכל אחד אחר. דוד ג'וליאן הזקן והמסכן גסס, והחלטתי להיות נחמדה יותר אליו. נאכל צהריים בגן. קונסטנס תביא את הצעיף שלו ותניח אותו על כתפיו, ואני אשכב על הדשא.

"אני לא מטריד אף אחד, סטלה. אני מטריד מישהו? אני בסך הכול שואל את העלמה מרי קתרין בלקווד איך זה שכולם אומרים שהיא ואחותה הגדולה יעזבו בקרוב. יעברו דירה. יעברו למקום אחר." הוא בחש את הקפה שלו; מזווית עיני ראיתי את הכפית מסתובבת ומסתובבת ומסתובבת ורציתי לצחוק. היה משהו פשוט וטיפשי כל כך בכפית המסתובבת כשג'ים דונל מדבר; תהיתי אם הוא ישתתק במקרה שאושיט יד ואקח את הכפית. קרוב לוודאי שכן, אמרתי לעצמי בתבונה, קרוב לוודאי שהוא ישפוך את הקפה על הפרצוף שלי.

"יעברו למקום אחר," אמר בעצב.

"תפסיק עם זה," אמרה סטלה.

אקשיב בתשומת לב רבה יותר לסיפור של דוד ג'וליאן. אני מביאה לו עוגיות בוטנים; זה טוב.

"ואני כבר נהייתי עצוב," אמר ג'ים דונל, "כי חשבתי שהכפר יפסיד את אחת המשפחות הוותיקות והמוצלחות שלו. זה באמת יהיה נורא." הוא הסתובב על השרפרף לצד השני כי עוד מישהו נכנס; הסתכלתי על הידיים שלי בחיקי וכמובן לא הסתובבתי לראות מי נכנס, אבל אז ג'ים דונל אמר, "ג'ו," וידעתי שזה דאנהם, הנגר; "ג'ו, שמעת פעם משהו כזה? בכל הכפר אומרים שמשפחת בלקווד עוברת דירה, ועכשיו העלמה מרי קתרין בלקווד יושבת ממש כאן ופותחת את הפה ואומרת לי שהם לא עוברים."

השתררה דממה קצרה. ידעתי שדאנהם מזעיף פנים, מסתכל על ג'ים דונל ועל סטלה ועלי, חושב על מה ששמע, בורר את המילים ומחליט מה משמעותה של כל אחת ואחת מהן. "מה אתה אומר," אמר לבסוף.

"תקשיבו, שניכם," אמרה סטלה, אבל ג'ים דונל המשיך לדבר, גבו מופנה אלי ורגליו מתוחות קדימה כדי שלא אוכל לעבור אותו ולצאת. "רק הבוקר אמרתי לכולם שחבל שמשפחות ותיקות עוזבות. למרות שאפשר לומר בצדק שכבר רבים מבני משפחת בלקווד עזבו אותנו." הוא צחק, וחבט על הדלפק בידו. "עזבו אותנו," אמר שוב. עכשיו הכפית בספל שלו לא זזה, אבל הוא המשיך לדבר. "כפר מאבד הרבה מהאופי שלו כשהוותיקים והמוצלחים עוזבים. עוד עלולים לחשוב," אמר באיטיות, "שהם לא היו רצויים."

"נכון מאוד," אמר דאנהם וצחק.

"איך שהם מעבירים את חייהם באחוזות הפרטיות היפות שלהם, עם הגדרות והשבילים הפרטיים והמסיבות המפוארות." הוא תמיד המשיך עד שהתעייף. כשג'ים דונל חשב על משהו שהוא רצה לומר, הוא אמר זאת לעתים קרובות ובצורות רבות ככל האפשר, אולי כי היו לו מעט מאוד רעיונות והוא נאלץ לסחוט מכל אחד מהם את המיץ. חוץ מזה, כל פעם שהוא חזר על עצמו הוא חשב שזה מצחיק יותר; ידעתי שהוא עלול להמשיך ככה עד שיהיה לגמרי בטוח שאף אחד כבר לא מקשיב לו, ויצרתי לעצמי כלל: לא לחשוב על משהו יותר מפעם אחת. והנחתי את ידי בשקט בחיקי. אני גרה על הירח, אמרתי לעצמי, יש לי בית קטן לעצמי על הירח.

"טוב," אמר ג'ים דונל; הוא גם הסריח. "תמיד אוכל לומר שהכרתי את בני משפחת בלקווד. הם לא עשו לי משהו שאני יכול לחשוב עליו, תמיד התייחסו אלי בנימוס. לא שאי פעם הוזמנתי אליהם לארוחת ערב, לא משהו כזה," אמר וצחק.

"מספיק עם זה," אמרה סטלה וקולה היה חד. "לך להציק למישהו אחר, ג'ים דונל."

"הצקתי למישהו? את חושבת שרציתי שיזמינו אותי לארוחת ערב? את חושבת שאני משוגע?"

"אני תמיד אוכל לספר," אמר דאנהם, "שפעם תיקנתי את המדרגה השבורה שלהם ולא שילמו לי על זה." זה היה נכון. קונסטנס שלחה אותי החוצה להגיד שלא נשלם תעריף של עבודת נגרות עבור לוח עץ שמוסמר עקום על המדרגה, כשהוא היה אמור לבנות לנו מדרגה חדשה. כשיצאתי ואמרתי לו שלא נשלם הוא חייך אלי וירק, ולקח את הפטיש שלו ושחרר את הלוח והשליך אותו ארצה. "תעשי את זה בעצמך," אמר לי ונכנס למשאית שלו ונסע. "לא שילמו לי," אמר עכשיו.

"זאת כנראה טעות, ג'ו. אתה צריך לדבר על זה עם העלמה קונסטנס בלקווד והיא תדאג שתקבל מה שמגיע לך. אבל אם העלמה בלקווד תזמין אותך לארוחת ערב, ג'ו, אתה מוכרח להגיד לה לא תודה."

דאנהם צחק. "לא אני," אמר. "תיקנתי להם את המדרגה ולא שילמו לי."

"מוזר," אמר ג'ים דונל, "שהם מתקנים דברים בבית וכל זה, ומתכננים כל הזמן לעבור דירה."

"מרי קתרין," אמרה סטלה וניגשה אלי, "לכי הביתה. קומי מהכיסא ולכי הביתה. לא יהיה כאן שקט עד שתלכי."

"זאת האמת," אמר ג'ים דונל. סטלה הסתכלה עליו, והוא הזיז את רגליו ונתן לי לעבור. "רק תבקשי, העלמה מרי קתרין, וכולנו נבוא לעזור לכם לארוז. רק תבקשי, מֵריקֵט."

"ואת יכולה להגיד לאחותך בשמי —" דאנהם התחיל לומר, אבל מיהרתי לצאת, וכשהגעתי החוצה שמעתי רק צחוק, של שניהם ושל סטלה.

אהבתי את הבית שלי על הירח, והוספתי לו אח וגן (מה יפרח על הירח? אני מוכרחה לשאול את קונסטנס), ותכננתי לאכול ארוחת צהריים בגן שלי על הירח. הכול על הירח בוהק בצבעים. הבית הקטן שלי יהיה כחול. הסתכלתי איך כפות רגלי הקטנות והחומות הולכות, ונדנדתי את שקית הקניות לצדי; כבר נכנסתי לסטלה ועכשיו אני צריכה רק לעבור את בניין המועצה שיהיה ריק חוץ מהאנשים שמחלקים רישיונות לכלבים והאנשים שנותנים דוחות תנועה לנהגים שנוסעים בכביש המהיר לתוך הכפר וממשיכים הלאה, והאנשים ששולחים חשבונות מים וביוב ואוסרים על אחרים לשרוף עלים ולדוג; כולם קבורים איפשהו בתוך בניין המועצה ועובדים יחד בעמלנות; אין לי מה לחשוש מהם אם לא דגתי מחוץ לעונה. חשבתי לדוג דג אדום בנהרות על הירח, וראיתי שבני משפחת האריס נמצאים בחצר הקדמית של ביתם, משתוללים ורבים עם חצי תריסר בנים אחרים. לא ראיתי אותם לפני שעברתי את פינת בניין המועצה, ועדיין יכולתי להסתובב וללכת בכיוון השני, לאורך הכביש המהיר אל הפלג ואז לחצות את הפלג וללכת הביתה לאורך החצי השני של השביל, אבל היה מאוחר והחזקתי את מצרכי המזון והפלג היה מקלקל את הנעליים החומות של אמא שלנו, אז חשבתי, אני גרה על הירח, והלכתי מהר. הם ראו אותי מיד וחשבתי עליהם נרקבים ומתפתלים מכאב וזועקים בקול גדול; רציתי שהם ייפלו ארצה ויבכו מולי.

"מריקט," קראו. "מריקט, מריקט," והתקרבו ונעמדו יחד בשורה ליד הגדר.

תהיתי אם ההורים שלהם לימדו אותם את זה. ג'ים דונל ודאנהם והאריס המלוכלך תרגלו עם הילדים שלהם, לימדו אותם באהבה, וידאו שהם ירימו את קולם בצורה נכונה; אחרת איך כל כך הרבה ילדים למדו את זה בצורה יסודית כזאת?

 

מריקט, אמרה קוני, רוצה תה?

אוי לא, אמרה מריקט, את תרעילי אותי.

מריקט, אמרה קוני, רוצה לישון בשלווה?

עמוק־עמוק באדמה הרטובה!

 

העמדתי פנים שאני לא מבינה את השפה שלהם; על הירח מדברים בשפה רכה ונוזלית ושרים לאור הכוכבים ומשפילים מבט אל העולם היבש והמת למטה; כמעט הגעתי לאמצע הגדר.

"מריקט, מריקט!"

"איפה קוני החביבה — מבשלת ארוחת ערב?"

"רוצה תה?"

היה מוזר להיות בתוך עצמי, ללכת ביציבות ובזהירות לאורך הגדר, להניח את רגלי בכוח אבל לא בחיפזון שעלולים להבחין בו, להסתגר בתוכי ולדעת שהם מסתכלים עלי; התחבאתי עמוק בִּפנים אבל שמעתי אותם וראיתי אותם מזווית עיני. קיוויתי שהם ישכבו על הקרקע — מתים.

"עמוק־עמוק באדמה הרטובה."

"מריקט!"

פעם אחת כשעברתי שם, אמם של בני האריס יצאה למרפסת, אולי כדי לראות למה הם צועקים כל כך. היא עמדה שם לרגע, הסתכלה והקשיבה, ואני עצרתי והסתכלתי עליה, הבטתי לתוך עיניה השטוחות והכבויות וידעתי שאסור לי לדבר איתה, וידעתי שאדבר. "את לא יכולה להשתיק אותם?" שאלתי אותה באותו יום, תוהה אם יש באישה הזאת משהו שאני יכולה לדבר אליו, אם היא אי פעם רצה בעליזות על הדשא או הסתכלה על הפרחים או ידעה עונג או אהבה. "את לא יכולה להשתיק אותם?"

"ילדים," היא אמרה בלי לשנות נימה או מבט או הבעה של הנאה יבשה, "אל תקראו לעלמה בשמות."

"כן, אמא," אמר אחד הבנים בחומרה.

"אל תתקרבו לגדר. אל תקראו לה בשמות."

המשכתי ללכת לקול הצרחות והצעקות, והאישה עמדה במרפסת וצחקה.

 

מריקט, אמרה קוני, רוצה תה?

אוי לא, אמרה מריקט, את תרעילי אותי.

 

הלשונות שלהם יישרפו, חשבתי, כאילו הם אכלו אש. הגרונות שלהם יישרפו כשהמילים יֵצאו והם ירגישו בבטן עינוי לוהט יותר מאלף להבות.

"להתראות, מריקט," צעקו כשהגעתי לקצה הגדר, "אל תמהרי לחזור."

"להתראות, מריקט, תמסרי דרישת שלום לקוני."

"להתראות, מריקט," אבל הגעתי לסלע השחור ושם נמצא השער לשביל שלנו.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *