איטו אבירם

הספר סִילֵנְד בהוצאת עם עובד – הרפתקה בחדר המדרגות

הרומן הראשון של העורכת הספרותית נגה אלבלך לא ייקח אל עולמות אחרים. עלילתו מתרחשת סביב בית דירות עירוני וסביב דמויות אפורות ומוכרות. ובכל זאת, יש במילים יכולת למשוך אתכם אחריהן אל תוך העולם הנארג בין דפי הספר. פרק ראשון מצורף בסוף הכתבה.

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

עטיפה_-_סילנד(2)

גם לכם יהיה קל להתחבר אל עלילת הספר "סילנד" כבר מהשורה הראשונה. הספר מתחיל בגילוי מפתיע, שיש ערימות קטנות של חול בחדר המדרגות, ועכשיו, מה עושים? את מי מבין הדיירים מאשימים? מי ינקה אחרי המלכלכים?

בית דירות ממוצע בתל אביב מהווה את זירת האירועים שבו בוחרת הסופרת להתחיל לגלגל את עלילת הספר. היא עושה זאת בשפה רהוטה אך לא גבוהה. בדרך אנו מתוודעים אל גיבורי העלילה בבניין, ובראשם – פנסיונר די משועמם שאוהב את אורח החיים שבו הוא חי ומורה צעירה החיה לבדה.

הספר מתמקד בשגרת החיים של אנשים רגילים, ובסיטואציות מוכרות היטב, שקל להתחבר אליהן. אין דרמות גדולות, אלא שעולמן של הדמויות משתנה מרגע שנכנס לבניין עובד זר מבולגריה שברח מהמעסיק שלו ונמצא ישן במקלט. לא לאורך זמן ימשיך לישון שם, ולא מפני שיגורש. אדם נוסף מופיע – גבר צעיר בעל דעות יוצאות דופן – ומפר גם הוא את השגרה המוכרת.

במפגש בין ארבע הדמויות הללו נסדקים זה אחר זה גבולות הבית, המרחב הפרטי והחוק, וכולם נבחנים מחדש בחינה נועזת ופורקת עול. בתוך מרחב המעוצב על ידי כוחות כלכליים חובקי־כול נעים בזהירות ארבעת גיבורי סִילֵנְד ומנסים לפלס לעצמם נתיב עצמאי, אנושי, ומתברר כי די במחווה קטנה, נדיבה ואמיצה, ליצור טריטוריה פרטית של חסד.

הספר מתאים במיוחד לימי הסתיו האלה, של מצבי רוח משתנים (תרתי-משמע), הפסקות חשמל שקיעות ארגמניות והתכנסות בתוך הבתים.

זהו רומן ראשון לנגה אלבלך, שכבר זכתה לשבחים רבים על סיפוריה. הסופרת הספיקה לזגזג בין קריירה בנקאית וקריירה ספרותית. היא כלת פרס שרת התרבות לספרי ביכורים תשע"א. ילידת 1971, פתח תקווה, בוגרת תואר שני בכלכלה, עבדה כעשר שנים במערכת הבנקאית בישראל, עד שהחליטה לפנות לתחום הספרות.

ספרה הראשון הדחיפה ראה אור בשנת 2013 בהוצאת הקיבוץ המאוחד וזכה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים. ספרה השני ספונג'ה וסיפורים קצרים ראה אור בשנת 2014 בהוצאת אינדיבוק. בשנת 2015 יצא ספרה השלישי בהוצאת עם עובד בסדרה 'ספריה לעם'. פרסמה גם שני ספרי ילדים. כיום היא עורכת ספרות בהוצאת הקיבוץ המאוחד-ספריית פועלים.

פרק ראשון מהספר:

חול. שוב יש חול בחדר המדרגות.

נתן כרמי עמד במקומו והרים את מבטו, ניסה לקלוט רחשים מהקומה העליונה. אולי משפצים באחת הדירות, חשב. הבנאים עולים ויורדים בבניין והנעליים שלהם מפזרות את החול גם בין הקומות. זה תרחיש הגיוני. אבל מהקומה העליונה לא עלו שום רעשים. הכול, כרגיל, שקט. וגם החול, חשב עכשיו, אינו חול של עבודות בניין. הוא הביט מטה אל הרצפה. פירורי בוץ יבשים היו פזורים עליה. מישהו התהלך כאן בסוליות נעליים מלוכלכות מבוץ. נתן כרמי צעד קדימה ואחד הפירורים נרמס והתפורר לאינספור גרגירי חול מרשרשים.

הוא סגר את דלת דירתו ותלה את המפתח על הוו שעל הקיר. את נעליו חלץ בכניסה, כדי שהחול שנדבק לסוליותיו לא יתפזר בבית. מתוך סל הקניות שהניח על השולחן הוציא שקיק נייר ובו בוטנים במשקל. הוא התכוון לקחת לפֶּה רק שניים-שלושה בוטנים, אבל מרגע שהתחיל, התקשה להפסיק. הוא עמד ככה כמה דקות, ותחושת נעימות מילאה את פיו. איזו מתיקות, ואיזו שבירה נעימה יש לבוטן בין השיניים, לא רכה לא קשה. כרמי חשב שאולי עכשיו הוא ילך לישון.

בעיניים פקוחות שכב במיטתו, כפות רגליו מציצות מהשמיכה.

הטלפון צלצל. מחברת הביטוח מבקשים לזמן אותו לסקר קצר. "זה ייקח שעה, לא יותר," אמרה הפקידה של חברת הסקרים והוסיפה באדיבות שתמורת זמנו יקבל תלושי קנייה. היא הסבירה שחברת הביטוח מחפשת נציג מקבוצת הגיל שלו, ונתן היה נבוך מעט מכך שהפקידה יודעת את גילו. משרדי החברה שוכנים ברחוב הקרוי על שמו של משורר עברי שנפטר מזמן, נתן כרמי הכיר את בנו של המשורר. ביקור ברחוב יהיה כמו ביקור אצל מכר ותיק. נלך, נראה מה שלומו, חשב.

לישון כבר לא יוכל עכשיו, לכן קם מהמיטה ובנעלי בית הלך לבית השימוש. מי האסלה נצבעו בצהוב בהיר והתכהו בהדרגה עד לצהוב עז, יפה. מכוח ההרגל לחץ על ידית הניאגרה והעלים את הצהוב, אף שהיה נעים כל כך לעין. גם ריח השתן החמצמץ נעלם באותה לחיצה. שלושים סנטימטרים מפרידים (מימין וגם משמאל) בין שפת האסלה לקיר. שישים הסנטימטרים האלה מספיקים לו בהחלט. אדם בגודל סביר לא זקוק ליותר מזה. כשיושבים, יש מקום אפילו לפרוש עיתון, אם כי נתן כרמי אף פעם לא קורא בשירותים. לאמתו של דבר, הוא הפסיק לגמרי לקרוא עיתונים, לא בתוך השירותים ולא מחוץ להם. מבזק החדשות ברדיו בכל שעה עגולה מספק את כל צרכיו, ולמעשה די לו בשכבת החדשות העליונה ביותר, רֶשֶת הכותרות. בפרטי המידע בשכבות שמתחת ובפרשנויות בשכבות העומק ממש הוא לא מוצא כל עניין, ובעצם, הוא לא מבין אותם. בפרקי הזמן שבין מבזקי החדשות, לעומת זאת, הוא מבין גם מבין. אז משדרים מוזיקה.

הו, כמה הוא אוהב מוזיקה!

כהרגלו, הקדים. יצא מביתו שעה וחצי לפני מועד הפגישה אף שהנסיעה אורכת פחות מחצי שעה. לקח לעצמו מרווח ביטחון למקרה שלא ימצא את הרחוב. אבל הוא זכר את הרחוב היטב וגם את כל קווי האוטובוס שמגיעים אליו. בתחנת האוטובוס לא חיכה יותר מחמש דקות, וכעבור עשרים דקות כבר הגיע ליעדו. שעה שלמה הוא צריך להעביר עכשיו, ולכן טייל ברחוב וברחובות הסמוכים לו. מזמן לא היה באזור הזה של העיר, אזור די מוזנח, אם כי חידשו כמה מבנים, שיפצו. בין בנייני המשרדים עדיין עמדו כמה בתים קטנים של פעם, בעליהם העקשנים סירבו כנראה למכור את הקרקע ולהקים עליה רבי־קומות. לבסוף התיישב באיזה בית קפה והזמין מיץ גזר. עדיף שישב כאן, חשב, שעה זה הרבה זמן. הו, כן, הנה הוא מזהה עכשיו את הזמר הזה, הנחמד עם המבטא. יושב לא רחוק ממנו ומדבר בטלפון. לרגע הרגיש צורך לברך את הזמר לשלום במנוד ראש, אבל אז נזכר שהזמר לא מכיר אותו, רק הוא מכיר את הזמר. אני יוצא לשעה קלה מהשכונה וכבר אני רואה כל כך הרבה אנשים, צובר כל כך הרבה חוויות, חשב. צריך לצאת יותר, לתפוס כל יום קו אוטובוס אחר ולשתות מיץ גזר, כל פעם באתר אחר בעיר. העיר הרי גדולה כל כך, פעם אהב אותה מאוד.

כשנכנס למשרדי חברת הסקרים, חש כמו אדם שהגיח מן העבר ונזרק קדימה בזמן. המשרדים היו מודרניים. האפודה החומה שלבש, גילה עלה על שלושים שנה. הסוקרת הצעירה הובילה אותו לחדר ובו שולחן ועליו מחשב. כשאמר לה שהוא בקושי משתמש במחשב, שהוא לא מכיר את האינטרנט, שאת תיבת הדואר האלקטרוני שלו מעולם לא פתח, נעצה בו הסוקרת מבט קהה — כל כך לא אפשרי היה הדבר בעיניה. היא הזמינה אותו לשבת מול המחשב, וכשהוסיף ואמר במבוכה שהוא לא מכיר אפילו את סדר האותיות במקלדת, שאלה: "אתה לא יודע לעבוד עם מחשב?"

במקום שישב לבדו מול המחשב ויענה בעצמו על שאלות הסקר, הצטופף לצד הסוקרת וענה בעל פה על השאלות שהקריאה לו מן הצג. "מקצוע," דרשה לדעת, וכשהסביר לה שפרש פרישה מוקדמת מהבנק, סימנה על הצג "גמלאי". "האם עשית תאונה בעבר?" "אין לי רכב," ענה. "האם נזקקת בעבר לשירותי חברת הביטוח?" "כן." "האם היית מרוצה מהשירות? אתה צריך לבחור בין 'במידה רבה מאוד', 'במידה רבה', 'השירות היה סביר', 'השירות לא היה משביע רצון'." נתן כרמי הרהר ארוכות בשאלה. הוא לא הצליח להיזכר באיזה עניין נזקק לשירותי חברת הביטוח, אבל הוא בהחלט זכר שנשלחו אליו טפסים הביתה ושמילא אותם. "במידה רבה," אמר.

כעבור שעתיים יצא מהחדר הקטן בלחיים סמוקות. הסוקרת הצעירה הקדימה אותו ונדחקה החוצה לפניו, וכשהגיע אל דלפק המזכירות, לא ראה אותה עוד. האדמה בלעה אותה, או אחד החדרים.

"אני באמת מתנצל על חוסר הנוחות," אמר בהיסוס למזכירה. "לא ביררו אתי בטלפון את עניין המחשב," הוסיף הצטדקות מבוישת וקיבל מידה את תלושי הקנייה.

"תחתום פה בבקשה שקיבלת את התלושים."

"תודה רבה לכם," אמר ומחה בכף ידו זיעה ממצחו. כשיצא אל הרחוב בחן את התלושים וראה ברשימה שמות של חנויות שלא קנה בהן מעולם.

כשהיה ילד רצה נתן כרמי ללמוד לנגן. הוריו קנו לו כינור שמותאם למידות ילד. נתן אהב מאוד את הכינור הקטן: את העץ שממנו נבנה, את המיתרים שנגזרו מזנבו של סוס. גם את הסוס אהב, על שהפריש בנדיבות ארבע שערות מזנבו.

עוד לפני השיעור הראשון דמיין את עצמו עומד על במה ומנגן בלהט. הוא דמיין גם את קריאות ה"בראוו" של הקהל ואת מחיאות הכפיים. "ילד פלא", שמע בדמיונו שאומרים.

השיעור הראשון הוקדש כולו לאחיזה: יד שמאל אוחזת בכינור, תנוחת הסנטר, יד ימין אוחזת בקשת. שום צליל לא נוגן; נתן הקטן היה מאוכזב. אבל הצלילים לא איחרו לבוא, ובשיעורים הבאים הוא חרק המון צלילים. עם הזמן הם יתפתחו ויהיו לפרפרים, חשב, אלא שכעבור שישה חודשים ביקש המורה לדבר עם אמו.

"לילד אין כישרון," אמר המורה. "אין טעם להשקיע. יכולתי להמשיך ללמד ולגבות את התשלום, אבל אני חושב שזה לא הוגן, לא כלפייך ולא כלפי הילד."

"הילד כל כך אוהב מוזיקה…" אמרה האם.

"מהסיבה הזאת בדיוק אני חושב שלא הוגן להמשיך ולטעת בו תקוות."

נתן כרמי מעולם לא ויתר על אהבתו, רק השלים עם אי־יכולתו לבצע. הוא ידע שכמאזין הוא ניחן בסגולות מיוחדות, וליתר דיוק, הוא ידע שהמוזיקה ניחנה בסגולות מיוחדות שפועלות את פעולתן עליו בשעה שהוא מאזין לה.

את המוזיקה הקאמרית של דבוז'ק גילה לא מזמן. כמו בסימפוניית "העולם החדש", גם כאן היה מופתע לגלות שצ'כי כדבוז'ק כתב מוזיקה עם גוון אמריקני כל כך. ובכלל, מהו אותו גוון אמריקני, איך הוא נולד? האם דבוז'ק הוא שיצר אותו? הוא משתאה — הוא לא יכול להגדיר את המאפיינים של אותה מלודיה אמריקנית, ובכל זאת הוא חש בה בבירור. כך הרהר ערב אחד כשישב והאזין. זו לא מתקתקות, חשב, אולי זו אופטימיות, תחושה של התחלה חדשה, של התרגשות, ואולי הכול טמון בהרמוניות. לרוב הוא לא אוהב התרגשויות סנטימנטליות, הוא מעדיף את האיפוק על פרץ של רגש משתפך, אבל אצל דבוז'ק…

ובייחוד במוזיקה הקָאמֵ…

מה זה?

הוא לקח את השלט והחליש את הווליום.

מחדר המדרגות נשמעו דפיקות.

הוא קם מהספה. החמישייה לכלי קשת בסול מז'ור כבר הושתקה. כשעמד מאחורי הדלת הסגורה שמע קולות פטפוט של ילדים, אבל כשפתח אותה היה חדר המדרגות ריק מדפיקות ומילדים, רק כמה ערמות חול קטנות היו פזורות בו.

רק כשנכנס נתן כרמי לחדר המדרגות בבניין מגוריו, אחרי שחזר מחברת הסקרים, הרגיש את העייפות. בכל זאת, טיול כזה בעיר לא עשה מזמן. אף פעם גם לא ישב זמן כה ממושך וענה על שאלות. הוא היה רעב. חוץ ממיץ הגזר לא הכניס לפיו דבר, גם את שנת הצהריים שלו הקריב. עכשיו כבר היתה שעת אחר צהריים מאוחרת.

הוא טיפס לאט במדרגות, נעצר בקומה השנייה, הקומה שלו, והביט מטה. תלוליות חול קטנות נחו על הרצפה לא רחוק מדלת דירתו. אף שכבר נראו כחלק מנוף חדר המדרגות, הוא הסתכל בהן בהשתוממות. מי לעזאזל עושה את זה.

צעדים נשמעו מכיוון הקומות העליונות. נתן כרמי נשא את עיניו וראה את השכנה הצעירה מהקומה השלישית.

"שלום," היא חייכה אליו בעודה יורדת במדרגות. "הכול בסדר?" שאלה כשהבינה שהוא עומד שם בהלם משתק ולא נכנס לביתו.

"את יודעת מה זה ערמות החול האלה?" שאל אותה והצביע על הרצפה. היא נעמדה לידו והסתכלה. "זה ככה כל יום," אמר. "פעם יצאתי לטאטא את זה, ולמחרת זה שוב חזר. כאילו המרצפות משריצות חול."

"אצלנו בקומה זה לא קורה…" אמרה.

הוא הביט בה בתמיהה.

"מישהו בא ומפזר כאן חול," אמר.

"אבל למה שמישהו יעשה דבר כזה?"

"באמת שאין לי מושג."

הם עמדו בשתיקה.

"טוב," הוא הוציא מפתח מהכיס. "אם תגלי משהו, תגידי לי."

"בטח," אמרה השכנה הצעירה ופנתה לרדת במדרגות.

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *