איטו אבירם

הספר “מועדון המעריצים של ד”ר פיקל” – כשהקיבוצניק התחיל לפנטז…

ספרון שניתן לתקוע בכיס, 105 עמודים בסך הכל, קל לקריאה וכתוב בגובה העיניים. לכאורה – מתכון מושלם לספר טיסה (לחופשה באילת. לאלבניה הוא כבר לא יספיק) ובכל זאת, לא הצלחתי לסיים את הספר ויותר נכון – נטשתי את הטיסה והותרתי את הספר על המושב…

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

  וזו העלילה, כפי שכתובה על גב הספר, שיצא לאור בהוצאת (עצמית, כנראה) אוריון: עיתונאי כושל נשלח במפתיע לסקר את קורות העיירה לקרדה, אלא שלקרדה אינה עיירה רגילה. עולמם של תושביה אינו פועל לפי חוקי העולם שבחוץ, עולמנו שלנו, בני האדם הרגילים. העיתונאי פוגש שם אנשים שונים ומשונים, המתנהלים באורח שונה משאר העולם. לאחר כמה ימים הוא מגלה שמי שמנהל את המקום הוא הדוקטור פיקל המסתורי, האיש הנערץ על כל התושבים הערצה עיוורת. ללקרדה היגיון משלה, אחֵר וזר, כך לומד העיתונאי עם זאת הוא הגיוני ומחושב להפליא. האם חייהם של תושבי לקרדה הם החיים “האמיתיים”, ואלו שבחוץ הם חייהם של המשוגעים?

אמנם, הכתיבה הקולחת, הסגנון הכמו-בלשי, השפה היום-יומית, הגאגים והצחוקים שהכותב משפיע על הקורא, מצליחים לעשות את שלהם בעמודים הראשונים. אין ספק שעומרי מועלם, קיבוצניק ממנרה (אצבע הגליל) הוא בחור עם דמיון מפותח ויכולת ביטוי. בהחלט ייתכן גם שלדעת חברי הקיבוץ האחרים הוא בחור מצחיק.

עם זאת, הכתיבה הפשטנית (אין כמעט פיתוח של דמויות, העלילה מזגזגת, כמויות הדרמה, הרצון להפתיע ולהצחיק) פועלת את פעולתה ואינה מצליחה להמריא, אלא יותר מייגעת את הקורא. כך, לפחות, היא עשתה לי. עם כל הרצון הטוב והנכונות הבסיסית שהיו לי ליהנות מהספר, להצביע עליו בפניכם ובפני חבריי ולהצהיר: “הנה, סוף סוף משהו אחר. שנון, מצחיק, היישר מהמטעים של מנרה”, אני חייב להודות שבשלב די מוקדם התחלתי להשתעמם.

בקומוניקט הספר נכתב: “מועדון המעריצים של ד”ר פיקל” הינו ספרו הראשון של עומרי מועלם, חבר קיבוץ מנרה. “הספר הזה נולד כתוצאה מטעות”, מספר עומרי. “עבדתי במשך זמן רב על טרילוגיה ספרותית וכאשר ערכתי את החלק הראשון שלה לפני השליחה להוצאה לאור, קרתה תקלה במחשב והספר נמחק. מועדון המעריצים של ד”ר פיקל” היה רשום באופן מפוזר על עשרות פתקים. אספתי אותם, התחלתי לכתוב מחדש וכתב המקור היה מוכן תוך חודש.”

ובהמשך נכתב: “טעות זו השתלמה – הספר מועמד כעת לפרס “גפן” בקטגוריית ספרות מקור לשנת 2018 – מטעם האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה.”

ומה עם הספר יזכה בפרס? גם אז אמשוך בכתפיי ואומר: זוהי דעתי הסובייקטיבית. שלי בלבד. אשמח לשמוע שהספר מצליח לעשות את זה לקוראים אחרים. באמת שאשמח!

“מועדון המעריצים של ד”ר פיקל”/ עמרי מועלם

105 עמודים, מחיר לצרכן: 49 ₪. הוצאת אוריון.

**

ורק בשבילכם, טעימה קטנה מהספר:

לבסוף הגיע לבית הנכון. הוא פתח את השער,

טיפס שלוש מדרגות, צלצל בפעמון פעם אחת

ללא תגובה. רק אחרי הצלצול השלישי נשמעו

צעדים מהירים של עקבים. את הדלת פתחה

אישה קטנה, תלתלים בלונדיניים מסודרים

כעמוד מעל ראשה, והיא מאופרת בכבדות

ולבושה בשמלה פרחונית צבעונית ומבריקה.

לרגליה נעלי עקב אדומות מבריקות.

האישה הסתכלה ימינה ושמאלה לבדוק אם יש

עוד מישהו, ואז פנתה אליו. ”נו מה?“.

”נו מה? מה?“, החזיר מבודח.

איפה השריפה? מה הבעיה שגרמה לך כמעט

לשבור לי את הפעמון?“.

”צלצלתי ולא הייתה תשובה. צלצלתי שוב וזה

עדיין לא קרה. בסוף זה קרה“.

האישה הסתכלה בו מלמעלה למטה. ”אני

חושדת שלא היה שווה לפתוח את הדלת.

קיוויתי שאזכה למישהו שרירי, גבוה, שזוף בלי

חולצה, ריבועים בבטן שיער שחור מלא, כמו

שכתוב בתקן. ומה אני רואה? גבר מקריח עם

משקפיים, קובייה אחת על כל הבטן עם צפי

לשערות באוזניים בתוך פחות מעשר שנים“.

”אני מתנצל, אבל זה הדגם הכי מוצלח שלי

שהצלחתי למצוא על הבוקר“, השיב ג‘יסון.

”ואחרי שעברנו על רשימת הפגמים שלי אפשר

להיכנס לפגוש את הדוקטור?“.

”הדוקטור לא פנוי לקבל מטופלים עכשיו“,

אמרה בתוקף.

”אני לא מטופל. אני עיתונאי. נשלחתי לכתוב

על העיירה ותושביה ובמרכזם על הדוקטור“.

עיניה של הקטנה אורו. ”שאני אבין, אתה רוצה

לומר שאתה יכול לעשות אותי מפורסמת?“.

ג‘יסון זיהה את ההזדמנות וניצל אותה

במיומנות. ”אולי… זה תלוי בעיקר בך.

ככל שתעזרי לי יותר, כך יגדל הסיכוי שלך

להיחשף“.

הקטנה מיהרה לפנות את הדלת. ”ברוך הבא,

אבל רק שתדע שאם היית אומר לי מראש,

הייתי מכינה הכול כמו שצריך. אני רק מקווה

שהשיער שלי נראה בסדר“.

היא הושיטה את ידה ויישרה את המגדל על

ראשה. ”דרך אגב, אני לוסי. וידעתי שיבוא יום

שבו יגלו אותי. בוא, אל תעמוד שם“, תפסה

אותו בידו ומשכה אותו בעקבותיה לדלפק

קבלה.

היא הביטה בו במבט חודר. טלוויזיה שעמדה

בצד שידרה חדשות. הוא הפנה מבטו לטלוויזיה

והיא מיהרה לכבות אותה בעזרת שלט.

”אני לא סובלת חדשות. כל הזמן הם מדברים

על אותם הדברים, אותם אנשים, באותם

מקומות. מדי פעם בפעם הם מדברים על מזג

האוויר וגם אז הם עושים מזה סיפור“.

”על מה היית מעדיפה שידברו?“.

”עדיף שלא ידברו, ואם כן אז על סרטים, על

שחקנים כמו למשל ג‘ולי אנדריוז. כמה שאני

אוהבת אותה. כל כך יפה, איזה קול… רק

דאגות מביאות החדשות. שום דבר טוב לא

יוצא מזה, רק קמטים ועוד קמטים“.

 

לוסי סידרה שוב את השיער. ”תדע לך שאם

לא ישדרו חדשות, לא תהיינה מלחמות. מה

שמעצבן עמים זה חדשות, זה אמר על זה,

וההוא עשה כך, ופרשנים שאומרים לך איך

להסתכל במציאות, וכמה ההוא דופק אותך…

ואז עמים שלמים כועסים ונעלבים כאילו הם

גוף אחד, עם דעה אחת וכבוד אחד, ואז יש

סיבה טובה לצאת למלחמות. כל מה שאנחנו

באמת צריכים זה אנשים יפים ששרים שירים

יפים ועושים סרטים יפים, עם אהבה, קצת

תככים וסוף טוב.

”נכון, מיקמיק?“, הוסיפה וליטפה בובת פרווה

שהייתה שרועה על הדלפק. הבובה פקחה

פתאום עיניים והוא הבין להפתעתו שזהו כלב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *