איטו אבירם

הספר “מונדרה” של מאיר גז – אגדה? סיפור דמיוני? ספר מתח?

גיבור הספר עובד בחברה עתידנית המייצרת תוכנה שבעזרתה ניתן יהיה לנוע בכוח המחשבה. מכאן מתפתחת עלילה מסובכת שקצת נתקעת, במקום שתצליח לנוע ולהפוך ליצירה ספרותית.

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

 

אין כמו ספר מתח משובח בליל חורף גשום. מתוך אמונה זו נטלתי לידי את “מונדרה”, למרות דקיקותו, למרות העיצוב החובבני-מה, למרות ההדפסה שהעלתה בי את הספק בטיב המערכת שהוציאה את הספר לאור.
אולם תוחלתי נכזבה. לא נדרשו יותר מעמודים ספורים כדי לגלות, לפחות לקורא ששמו אבירם, שספר הפרוזה הראשון של מאיר גז, מנתח מערכות, מגשר ומשורר, לא יספק לי את הסחורה, וכך, בלילה קר וגשום, שמטתי אותו מידיי והנחתי לעיני להיעצם.
טעמה של העלילה היה דווקא מזמין ומסקרן, אולם לצערי הרב דרך כתיבתו של הסופר שטוחה, נצמדת מדי לעלילה ואיננה פורשת כנף והופכת את המילים הנערמות בספר לכלל יצירה ספרותית.
הסופר נופל שבי בסבך העלילה שהוא עצמו המציא, ומקדיש את כל מאמציו לקדם אותה ולהסביר את נפתוליה לקורא. דימויים? תיאורים מעניינים? דמויות שאינן סטנדרטיות? דמויות שהתיאור המציין אותן אינו מתמצה ב”מקסימה”? לכל אלה אין זכר. הוסיפו לכך זגזוגים בין זמן עבר לזמן הווה, הנמשכים לאורך הספר ומבלבלים את הקורא (למשל, “כשנרקיס החמוצה מרימה את ראשה מהמחשב ובאה למשרדי ו… היתה לנו שיחה ארוכה”, – וזה בספר שכולו מתרחש בזמן הווה) והמסקנה המתבקשת – גם העורך לא עשה את תפקידו כפי שצריך.
ההרגשה היא שיש לסופר דמיון פרוע וזה מבורך. יש לו סיפור בראש, והסיפור הזה יכול להיות מרתק. אבל כדי שזה יקרה, הדמויות חייבות לקבל אפיון עמוק יותר שיוציא אותן מהסטריאוטיפיות האופפת את הספר. כי למרות העלילה המיוחדת במינה (והנה, תיאור העלילה מגיע…) נעשה שימוש מינימאלי ב”כלי העבודה” ההופכים אסופת מילים ליצירה ספרותית: פיתוח הדמויות, דיאלוגים, תובנות, כתיבה לרוחב, דימויים ועוד ועוד.
עלילת הספר מספרת על חייו המשתנים במפתיע של אריק דנן, בן ארבעים פלוס, נשוי ואב לילדה, שעובד בחברת ביוטק חדשנית. כשמתברר לקורא שמדובר בחברה המתעתדת

 

לפרוץ בטכנולוגיה יוצאת דופן שתשנה את העולם כפי שאנו מכירים אותו, הוא מקשר את זה בראש אל המקום שאליו העלילה לוקחת כבר בעמודים הראשונים. דברים מוזרים קורים לו ברצף מטריד. האם אריק עצמו אינו מבין שהטכנולוגיה שאותה הוא עוזר לפתח, האמורה לאפשר לבני אדם לעבור ממקום למקום בכוח המחשבה איננה אחראית למה שקורה לו?
ואכן, נישואיו של אריק עולים על שרטון, והוא אינו מבין מדוע. אהבת חייו הופכת לאישה שהוא אינו מכיר. במקביל הוא מגלה שיש מי שמנסים להתנקש בחייו, שיש מי שעוקבים אחריו. אריק נקלע לעולם לא ברור: עולם תחתון, משפחת פשע מובילה, מיליונר מסתורי, משטרה ומחלקת חקירות, עולם שבו העבר והעתיד משחקים בו כך שההווה הופך לסבך בלתי אפשרי. בעודו מתמרן בין נישואיו הקורסים, ילדתו היחידה, עבודתו ואהבות חדשות ומסתוריות, הוא מנסה לחבר בין כל המאורעות ולשמור על שפיותו, כשמעל לכול מרחף המונדרה המסתורי.
זהו ספרו הראשון של מאיר גז, יליד שנת 1970, מנתח מערכות, מגשר ומשורר.

מונדרה
מאיר גז
סגול הוצאה לאור | אוקטובר 2018 | מד”ב ופנטזיה | 160 עמ’ מודפסים

**
מונדרה/ מאיר גז פרק מתוך הספר:
לפנות בוקר, בעודי מסתובב מצד לצד במיטה הגדולה ולצידי סיגל, שמעתי רחש שקיות או דבר מה דומה. עיניי לא נפתחו. עבר עליי יום ארוך ומתיש. האזנתי בניסיון לאתר את מקור הרחש אך נרדמתי. בבוקר לא זכרתי עוד את הרחש, ורק לפני שנכנסתי למיטה קרוב לחצות, הזכרתי לעצמי להתעורר בזמן כדי לאתר את מקורו, אך לא הצלחתי.
זה עשר שנים אני עובד בחברת ביוטק המנוהלת על ידי פרופסור גלעד – שאותו הכרתי באוניברסיטה – ונמצאת בבעלותו. החברה מפתחת טכנולוגיה מתקדמת המאפשרת לאדם לעבור ממקום למקום בעזרת מחשבתו. הטכנולוגיה עדיין בחיתוליה, וצריך למצוא אנשים הנושאים כרומוזום מסוים לשם בחינתה.
ביום רביעי בסוף ינואר טלפנה אליי בתי המקסימה קורל בתשע בבוקר מבית הספר. בשלושת הימים הקודמים שהתה קורל בבית עקב מחלה – וירוס שלא רצה להרפות במשך כמה ימים. ניסיתי לשוחח עימו, אך הוא הסביר שמצא לו בית נעים.
קורל סיפרה לי שאינה מרגישה טוב וביקשה שאבוא ואקח אותה הביתה. אשתי סיגל עובדת לרוב מהבית, וזמינה ממני בשעות אלו – אני עובד בתל אביב, ואנו גרים בחיפה. קורל אמרה שטלפנה כמה פעמים לאשתי, אך לא נענתה. מוזר, לא מתאים לסיגל.
סיכמנו שנבחן את המצב בעוד כשעה ונחליט. בינתיים אני טלפנתי לסיגל, אך לא הייתה תשובה. ניסיתי שוב ושוב – עדיין אין תשובה. לא שגרתי, אך הנחתי שיש לכך הסבר פשוט.

 

קורל טלפנה שוב בעשר בבוקר וביקשה שאבוא. הגעתי בסביבות אחת עשרה בבוקר לבית ספרה. בית הספר נמצא במרחק כמה דקות הליכה מעבר לגינה, כך שאין טעם להגיע אליו ברכב, ועדיף להחנות את הרכב בחניה של הבניין. הלכנו יחד הביתה, ולפני שהגענו, בחנתי את האזור – אולי אבחין ברכב של סיגל – אך כלום.
כשהגענו הביתה, ניסינו שוב לטלפן לסיגל, ולהפתעתי שמענו את צלצול הטלפון בדירה. סיגל צמודה לטלפון הנייד – לא זכור לי ששכחה אי פעם את הטלפון הנייד בבית. מחשבות מתחילות להתרוצץ במוחי: מה קרה לה? היכן היא?
כשטלפנה הפסיכולוגית של סיגל, השאירה הודעה שסיגל לא הגיעה לפגישה, וביקשה שתחזור אליה, התחלנו לדאוג ולא ידענו מה לחשוב. לבסוף התקשרנו למשטרה וביררנו אם התרחשה תאונה באזור משעות הבוקר. התשובה הייתה שלילית. פנינו לבתי החולים בחיפה ובאזור, אך גם תשובותיהם היו שליליות. נאנחנו אנחת רווחה. לפחות לא קרתה תאונה. החלטנו להמתין.
מסרון מתוכנת חניה הגיע לטלפון של סיגל לאחר כחצי שעה. הרכב חונה זה כמה שעות. קורל בת עשר וחכמה למדי – היא הסבירה לי שהרכב של אימה חונה במרכז העיר בכחול לבן. לא הבנתי כיצד הפעילה סיגל את התוכנה בטלפון הנייד, שנמצא בבית, אבל כדי שלא להבהיל את קורל, שמרתי על הבעת פנים רגועה.
בערך באחת בצוהריים הגיעה סיגל. הבהלה שאחזה בי התפוגגה.
סיגל פנתה לקורל: “למה לא חיכית לי? קבענו שניפגש ברבע לאחת ליד בית הספר”.
סיפרנו לסיגל את אירועי היום, שאלנו לשלומה וביקשנו לברר היכן הייתה, אך סיגל התעלמה משאלותינו, ורק הנידה בראשה בהפגנתיות.
מוזר, איך זה יכול להיות? אני מכיר את סיגל ויודע שהיא נאמנה ודוברת אמת. היות שיש לי בה אמון רב, הנחתי שיש לה סיבה טובה מספיק להתעלמות משאלותינו. אף שהיא נוטה להגזים ולתבל את השיחה, היא מעולם לא הסתירה ממני דבר. זכרתי שסיגל אוהבת להפתיע אותי ואת קורל, אך הפעם לא היה נראה לי שמדובר בכך. חשתי תחושה מוזרה – חץ בלב המלמד על שינוי קרוב. לא הייתה זו סיגל שהכרתי.
מה קורה כאן לעזאזל?

 

הסתובבתי כמה ימים בתחושה לא טובה. סיגל טרם סיפרה לי היכן הייתה. שִחזרתי את האירוע והסקתי שהיא יצאה לפגישה בעיר והטלפון הנייד בידה, הפעילה את תוכנת החניה, חזרה הביתה, ויצאה לפגישה נוספת ליד הבית ללא הטלפון הנייד. האם יש לה אמצעי תקשורת נוסף שהיא מסתירה? מדוע? הכול צף בסוף – היא יודעת את זה. לא סיפרתי לה על מחשבותיי.
ביום שישי הלכתי להתאוורר בים ולחשוב על האירועים. לא חשבתי שמדובר באירוע דרמטי – דברים כאלה קורים לפעמים. עם זאת, חשתי שמדובר בעניין שאין להתעלם ממנו, אך לא ידעתי מהו.
בדרך כלל בימי שישי אני ממתין לקורל מתחת לבית, והיא נהנית מתשומת הלב, אך הפעם הזמן חמק מידיי בים. קורל טלפנה אליי ושאלה היכן אני. לא זכור לי מה עניתי לה, אך יצאתי לכיוון הבית, ומשהגעתי קורל וסיגל כבר לא היו – הן הלכו לחברה של סיגל. בחמש עשרה השנים האחרונות, מאז שהכרתי את סיגל, לא התרחשו אירועים מוזרים מסוג זה. האמון שלי בסיגל, אמון שעמד בבסיס מערכת היחסים שבנינו, החל להתפוגג. כשחזרתי ושאלתי את סיגל מאוחר יותר היכן הייתה, היא סירבה לספר. בסתר ליבי קיוויתי שתספק הסבר המניח את הדעת כך שנוכל להמשיך הלאה.
כל זה התרחש לאחר תקופה של שיפור ביחסים. רק לאחרונה חזרנו מטיול בהולנד ובבלגיה, היה לנו טוב ביחד, והזוגיות, שדעכה מעט, התעוררה מחדש. גם חזרנו לישון בתנוחת “כפיות” לאחר תקופה ארוכה. כשמעניקים לסיגל תשומת לב, הדבר מרומם את רוחה, כך שהכול יכול להשתנות.
מחשבות התרוצצו במוחי, ועצב גדול אחז בי. איננו זוג יונים מושלם, אך לעיתים האהבה פורחת. תמיד תמכתי בסיגל, והסבתי את תשומת ליבה לטוב שבכל דבר. אינני חף מפגמים, אך ערכיי ברורים, מִזגי נוח, ואני רואה תמיד את החצי המלא של הכוס (אף שאין להתעלם מהחצי הריק).
נהגתי לומר לסיגל שאם אחליט לעזוב אותה, לא אסתיר זאת ממנה, היות שהדבר לא יהיה הוגן כלפיה או כלפי קורל. המחשבה על פרדה לא עלתה כלל על דעתי, והמחשבה על שהייה עם אישה אחרת הייתה אסורה בעיניי, ולכן לא פנטזתי על כך כלל. פנטזתי רק על סיגל: דמיינתי אותנו כשני קשישים בסיומו של מסע ארוך שבו השיגו את ששאפו לו; שני קשישים מוקפי נכדים המחייכים זה לזה.
בשנת 2000, לאחר שנה וחצי של קשר, התחתנו בחתונה שמחה. שנינו ניחנו במתת היצירתיות – כתבנו שירים זה לזה, ובחתונה הקראנו שלושה מהם. לאחר החתונה לא מעט אורחים סיפרו לנו שזו הייתה חתונה שמחה ומיוחדת, שלימדה אותם על האהבה הגדולה השורה בינינו.
אכן, שררה בינינו אהבה גדולה ומיוחדת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *