איטו אבירם

הספר "להתראות אללה" מאת לי-אור אמיר – כמו שדה מוקשים

"לווייתן נפרדה ממני בגשם עז. נסענו בציר מקסיקו, עוברים בחרבה בים העצים והירק שצמחו פרא משני צדדיו. הגשם הרקיד אותם על מקומם. הם נראו חיים, כאילו בכל רגע יסתערו על הכביש וינסו לבלוע אותנו. עצי כליל החורש פרחו — מטחי ברד ורוד שקפאו על מקומם באוויר. כאפיות על חמורים הזדחלו לצד הכביש, אלה ואלה מחוקים בגשם. הקנגוּ שלנו בלמה כדי לתת זכות קדימה לעדר של סוודרים לא צבועים. תהיתי אם אתגעגע לנופים האלה כשאגיע למעוז, מִפקדת הגדוד המוקפת שדות ומושבים, אי־שם בצד ה"כחול" של הגדר. תהיתי אם גם שם יורד גשם באמצע נובמבר."

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

  התחלתי לקרוא את הספר עב הכרס, ובתום שניים-שלושה עמודים התמלאתי הערצה אל הכותבת הצעירה משתי סיבות: הראשונה – יש לה כישרון כתיבה, היא שופעת תיאורים ודימויים, כתיבתה מהירה ומסקרנת, ואף שמדובר בעלילה מותחת ונמרצת, היא איננה גולשת לרמה טלה-נובלית. הדמויות עדיין מאופיינות נכון, יש לגיבורה אופי וזווית ראיה ייחודית והסיפור אינו נכתב בשחור/לבן, אלא יש בו גווני משנה. הסיבה השנייה, שבעטייה עזבתי את הספר מיד אחר כך (וכמוני עשו שני קוראים נוספים לפחות, להם הצעתי להתמודד עם הספר) נעוצה בעובדה שהספר כתוב בשפה "מקצועית" מדי.

שפת הכתיבה היא שפת הדיבור של הגיבורים. הגיבורים הם חיילי צה"ל, כמו שגם אני הייתי. אך מה לעשות, חלפו השנים, הרבה שנים, וכבר איני מבין מילה מכל הנאמר. וכך, מצאתי את עצמי נאלץ לעזוב את הספר, כדי שלא להזדקק ל"תרגום" המונחים הצבאיים השונים, המופיע בתחתית כמעט כל עמוד בספר. אי אפשר לקרוא ספר בצורה כזאת.

ובכל זאת, אם אינכם מוגבלים כמוני, או כמו ידידיי, שניסו והתייאשו, שווה להתאמץ, לא לוותר, ואני מבטיח לכם שריצת האמוק בשדה המכשולים הטקסטואלי שהסופרת הצעירה מציבה לקוראיה תתברר כמשתלמת, למי שיתעקש.

העלילה לוקחת את הקורא אל מעצר לילי אי שם בשטחים שהשתבש, ושמעורר את חשדה של אריאל, חיילת צעירה בגדוד חי"ר. כאשר היא מגלה שיחידת מסתערבים סודית הפועלת בגדוד החליטה לגייס אותה לשורותיה, כבר מאוחר מכדי לסרב.  אריאל יודעת דבר או שניים על התחזות, וגם מילה או שתיים בערבית; זה מהבית. לא מדברים על זה. זה גם לא יכשיר אותה לחיים החדשים שנכונו לה בלב העיר הפלסטינית הסמוכה, לצד סגן כהנא השחצן והשתקן – גם הוא יודע דבר או שניים, מילה או שתיים.

משימתם היא להעמיד פני אחים ולהפוך לחבריו הקרובים של טארק, מפקדם הצעיר והכריזמטי של לוחמי החמאס המקומיים. אסור לדבר מילה בעברית, אסור לחשוב בעברית, אסור לחלום בעברית. אריאל הופכת לג'יהאן. הקורא כמעט ושוכח יחד איתה שהיתה פעם מישהי אחרת.

בתהליך סוחף ודרמטי אריאל וכהנא נשאבים עמוק יותר אל חייהם המושאלים, אמונותיהם הבדויות וחברותם הכפויה עם מבוקש אכזר. המצב הקיצוני שבו שרויים השניים מייצר קשר ארוטי טעון, מכאיב והרסני בעוצמתו. בו בזמן, יחסיהם הקרובים עם טארק הולכים ומסתבכים. רגשות עזים צפים בין שלושת הצעירים הללו שחיים על הקצה, איש־איש וסיבותיו, בעיר שהורגים ומתים בה בשם האל, אך שום אל לא מראה בה את פניו.

השעון מתקתק לקראת פעולה שתגבה קורבנות רבים ולקראת ההתנגשות הבלתי נמנעת בין זהויות. אריאל יודעת שעליה לעשות משהו, אך בשם מי? ונגד מי?

לי-אור אמיר בצילום של אלן צ'פלסקי.

ומשהו על הסופרת: לי־אור אמיר נולדה בחיפה ב־1987, ואת שירותה הצבאי עשתה ביהודה ושומרון. היא בעלת תואר ראשון בלימודי המזרח התיכון ובחשבונאות. את כתיבת הספר החלה מעט לאחר סיום השירות הצבאי. אף שהעלילה בדיונית, חלק מהאירועים בה מבוססים על חוויות אמיתיות לחלוטין, זאת מכיוון שלי-אור שירתה בשטחים ונחשפה לפעולות צבאיות מהסוג שעליו היא כותבת בספרה.

מעניין לקרוא בראיון שהתקיים עם הסופרת, את הסיבות שלדבריה הביאו אותה לכתוב את הספר: "השילוב בין מה שלמדתי שם לבין מה שחוויתי בשירותי בגדה המערבית, או יהודה ושומרון, הוליד את ספרי "להתראות אללה" שיצא בדצמבר האחרון. זה אמור היה להיות "ספר צבא" רגיל, שבא לספר איך זה לשרת שם, בפלנטה האחרת שמעבר למחסומים; כמה שוחק וכפוי טובה ולא זוהר ולא קרבי הוא הבט"ש. וכך אכן נפתחת העלילה של "להתראות אללה" המסופרת מפיה של חיילת בחמ"ל. לוחמים שקראו את הספר הביעו הערכה, אפילו פליאה, מכך שתיאור חוויית הלוחם בספר נאמן למה שעבר עליהם עצמם. לפעמים אני אפילו קצת מצטערת שהחזרתי אותם לשם, כי לא כיף שם.,

"איני יודעת באמת כמה מהפליאה שלהם קשורה לכך שאני עצמי אישה. ז'אנר ספרי וסרטי הצבא בישראל אכן נשלט מאז ומתמיד על-ידי גברים שכתבו על גברים. לדעתי, ולצערי, "אפס ביחסי אנוש", "עם הנצח לא מפחד" וספרי שלי אינם חלק ממגמה, אלא ניצוצות בודדים בתרבות בה לנשים יש מקום מוגדר מאוד בשיח הצבאי. "אתן הנשים" הוא עד היום מטבע לשון שגור בפי מפקדי מילואים בבואם להודות למי שנשארים בבית. אני עצמי משרתת במילואים, וכך גם בן זוגי – אף אחד משנינו אינו "אתן הנשים" הללו."

התראות, אללה

לי-אור אמיר

כנרת זמורה-דביר | דצמבר 2017 | פרוזה מקור | 444 עמ'

2 תגובות על הספר "להתראות אללה" מאת לי-אור אמיר – כמו שדה מוקשים

  1. מיטל יולי 23, 2018 בשעה 3:07 pm

    ספר לא פחות ממדהים.

    הגב
    • איטו אבירם יולי 23, 2018 בשעה 5:52 pm

      אני לא פחות ממאושר לאשר את התגובה הזאת, כאותנטית.

      הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *