איטו אבירם

הספר "ווקמן" – קודר, מלנכולי והסוף המפתיע, לא כל כך…

קחו ליד את ספרה של מעין בן הגיא שיצא לאור בהוצאת עם-עובד, לקראת סוף החופש הגדול ותחילת הסתיו. זוהי התקופה הנכונה להיכנס למלנכוליה השורה בו.

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

  תעלומה בחמת גדר. זהו, אם אעיז לדמיין את המיקום, נושא ספרה של כותבת ישראלית חדשה יחסית. הסופרת, הרואה הכל, מתארת לנו את הגיבורה, זיו, שהיא בחורה צעירה המתקבלת כעובדת באתר אירוח בגולן (האם חמת גדר?).

הספר לוקח את הקורא אל הסתיו, כשלחץ המבקרים פוחת והחורף ממשמש בפתח. בין תיאור שלל הטיפוסים העובדים לצידה ובתוך שגרת חייה של מי שתפקידה לנקות את המדשאות וחדרי השירותים, אנחנו גם מתוודעים אל חייה הפרטיים של הבחורה. היא מחלקת אתנו את הרהורי נפשה, מחשבותיה ותובנותיה על חייה שלה וחייהם של הסובבים אותה.

יש בספר קדרות מענגת, מעין מלנכוליה שמהלכת בין העמודים ומקורה בחוסר שביעות הרצון של כל הדמויות ממה שהחיים העניקו להן. אחורי הקלעים של אתר תיירותי יכול להיראות, לעיתים, מאד לא מזמין לביקור.

הסופרת משקיעה מאד בתיאורים של המקום העזוב שעליו הוקם אתר המרחצאות. בית המלון הנטוש, בקתות המגורים שפעם התגוררו בהם קצינים סורים, ההיסטוריה של בריכות הגפרית ומערכת התעלות, קו הגבול והעזובה השוררת בכל. המרחק בין האתר "המצוחצח" שזיו, הגיבורה, אמונה על ניקיונו והישראלי המבקר מלכלכו בחוסר התחשבות, לבין החלק הנטוש, העתיק שהצמחייה והעזובה השתלטו עליו, דומה למרחק שבין הציפיות והשאיפות האישיות של הדמויות הפועלות ובין האכזבה שהם חשים מהמציאות שבה הם חיים.

סגנון הכתיבה שמרני ולא מפתיע. תוך התקדמות העלילה בצעדים קבועים אנו מתוודעים אל הדמויות הראשיות. אבל משהו שונה, אולי אפל, קורה שם בין סלעי הבזלת לצוקי הנחל העמוק, המפרידים בין המדינות, היכן שנמצא אתר הנופש. כתיבתה של מעין עתירת תיאורים ורגישות, אך אין בסגנונה טריקים או טכניקה מיוחדים, והיא בונה את המתח והציפייה בסבלנות, לקראת סופו המפתיע של הסיפור שאיכשהו, לצערי, לא ממש הפתיעו אותי.

טעימה מהספר: למרות החורף כמעט לא היו עננים, ובצהריים השמש ממש סנוורה. אז סיימו האימהות את יום עבודתן, והמיניבוס הצהוב שמחזיר אותן הביתה התרחק וטיפס במעלה הכביש הצר.

זיו חצתה את החורשה, וכשהגיעה אל הגדר השתחלה לתוך החור שמישהו פער שם במעוינים החלודים. כעבור כמה עשרות מטרים הסתיימה החורשה והחליף אותה סבך צמחייה של גדות נחלים. היא התיישבה על אבן ונעצה את עיניה בכחול הזוהר מבין עלי לִבנה קוויים, שגונם התכלכל נמס בבוהק. עיניה נעצמו תחת האור, והיא ניסתה שלא לחשוב על שום דבר ורק להתבונן בכל מה שמקיף אותה ולהקשיב לרחשים הזעירים שלא הושתקו בקולות בני אדם, אלא שמחשבותיה נדדו דווקא אל הזֵרים הענקיים שנבלו בדירת הארכיטקט ואשתו – שולבו בהם בטעם מעודן פרחים שלא את כולם הכירה. הגבעולים הועמדו בכדים כבדים, ושלושה וחצי החדרים התמלאו בניחוח דועך של פרחים מרקיבים, וזה התמזג באור המכושף שבא מהחלון שנפרץ אל הגג וזוגג בזכוכית צבעונית. כשהייתה מאבקת ומסדרת, מטאטאה או שוטפת את מרצפות השיש הרחבות, הרגישה כאילו מרחף מישהו בחלל הדירה ובודק בהסתייגות כל תנועה ותנועה שלה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *