הספר: “המשרפה של ללי” – בואו נחכה לסרט…

אורלי גליבטר אדלר, שבחיים (שתיתי אתה קפה) היא צחקנית כפייתית, דמות שכאילו קפצה החוצה מבין דפי הספר, מניחה בפניך, הקורא הנבוך 217 עמודים של הוראות בימוי בזמן הווה, ועלילה אחת שמנסה לחבר סיפור על בחורה הזקוקה להשתלת כליה, ביחד עם סיפור על קיבוץ כושל שאותה בחורה ממש מחליטה להקים בו מפעל מצליח – משרפה לגופות של נפטרים, ביחד עם סיפור על כמה הרפתקאות אהבים ומין בין הדמויות הראשיות והמשניות. קדימה לאודישן!

וכך מסכמת אורלי את עצמה: “שמי אורלי גליבטר אדלר, ילידת 1971, מהנדסת כימיה, מתכנתת מחשבים, בוגרת תואר שני בתסריטאות באוניברסיטת ת״א, נשואה ואם לשתיים. ב-2015 עברתי השתלת כליה ואני עדיין חיה כדי לספר ולהתבדח על זה – הספר ״המשרפה של ללי״ בהוצאת סטימצקי ובעריכתו הנפלאה של עמיר שינקמן, הוא ספרי הראשון.”

אין ספק שמחברת הספר היא בחורה רבת כישרונות, שהקריירה שלה רוקדת על כמה חתונות בעת ובעונה אחת. אבל נראה לי שבבחירה בין הנדסת כימיה, תכנות מחשבים, כתיבת ספרים וקולנוע, דווקא בחירתה בכתיבת הספר נועדה להגשים אתגר אישי ולסמן עליו “וי”, יותר מאשר באמת להעניק לי, הקורא, חוויה ספרותית.

כשהתחלתי לקרוא את הספר בסקרנות, ואחר כך בקפיצות קלות ולבסוף ברפרופים חסרי סבלנות, אומר זאת בכנות, הבנתי די מהר שאינני קורא ספר, אלא סוג של תסריט לסרט שאותו, כך אורלי מקווה, אולי היא תוכל להפיק/לביים/לשחק בקרוב.

הספר, הכתוב בזמן הווה, הוא עֵבֶד לעלילה וכל תעצומות הנפש של הכותבת מוקדשות למתן הוראות לשחקנים, כשיבואו, כדי שיידעו מה בדיוק מצופה מהם לעשות, איך בדיוק נראה הרקע, מה בדיוק חושבות הדמויות הראשיות ומדוע הן מתנהגות כפי שהן מתנהגות.

זהו ספר שאיננו מתנהג כמו ספר. אין בו את העומק הספרותי שהקורא מצפה למצוא בתיאור של דמויות, אווירה, תקופה ועוד, ומאידך – יש בו אפיונים מדויקים של כל סצנה וסצנה, ביחד עם דיאלוגים ומונולוגים שכתובים בשפת יום-יום, בדיוק כזו שאנו מדברים בה.

מיד בפתיחת הספר כתובה הבהרה ובה מצוין, כי עלילת הספר היא פרי דמיונה של המחברת וכל קשר בין העלילה למציאות מקרי בהחלט. ברור שזה לא כך. עלילת הספר מורכבת מסיפורה האישי של אורלי, המשולב בסיפור בדיוני על קיבוץ ועל משרפה.

בגיל 37, אורלי גליבטר אדלר גילתה כי היא סובלת מאי ספיקת כליות. בגיל 40, התפטרה מעבודתה בהייטק והחלה ללמוד תסריטאות. בגיל 44, עברה השתלת כליה בחו”ל – בחודשים בהם עברה דיאליזה והמתינה להשתלה ובתקופת ההתאוששות ממנה, נכתב הספר “הַמִּשְׂרָפָה שֶׁל לָלִי”. אורלי חיה עם בעלה וילדיה במשך מספר לא מועט של שנים בהולנד, אבל חזרה לישראל לפני כמה שנים.

כאמור, למרות שהספר מגולל סיפור דמיוני, ישנן מספר נקודות השקה בין עלילת הספר לסיפור חייה של הסופרת. גיבורת הספר הינה קיבוצניקית, המקימה עסק לשרפת גופות כדי להציל ממוות את קיבוצה הגוסס. היא נתקלת בהתנגדות אגרסיבית הן מצד ניצולי שואה הגרים בקיבוץ והן מצד המגזר הדתי. עסקי הקרמציה (שרפת גופות) מספקים מגוון מקרים הזויים, וגלריית הטיפוסים המאכלסת את הספר הזויה וססגונית לא פחות.

לא הצלחתי לקרוא את הספר עד סופו, אבל אני בהחלט מחכה לסרט בכיליון עיניים. עוד אציין, כי בראש כל פרק בספר השתילה אורלי שירים מפרי עטה, שנראים, למען האמת, כמו נטע זר. השירים עצמם שובבים ויש בהם מקוריות, חוצפה והתגרות מדליקה.

הנה דוגמא חלקית אחת:

“אני לא הכי אטית, לא תמיד די מהירה

אך כמשאלה פרטית, בוא תקרע לי ת’צורה

לא מין נימפה שחורת עור, לא מדוזה בהירה

מלפנים או מאחור, בוא תקרע לי תצורה…

ואם כבר מדברים על קריעת צורה, הקטעים המיניים בספר הם מהקטעים היותר טובים שבו, ולו בשל הדמיון, התעוזה והאומץ שבהם נכתבו. אהבתי אותם במיוחד.

**

“המשרפה של ללי”

אורלי גליבטר אדלר

הוצאת סטימצקי.