איטו אבירם

המחזה "1984" ב"הבימה" – עידן הקרח…

עיבוד חדש עפ"י ספרו של ג'ורג' אורוול על "האח הגדול" השאיר אותי קפואה, ולא רק מאימת הנבואה המגשימה את עצמה שוב ושוב, אשר מהדהדת מהמחזה.

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

הקור שטף את החלל הקטן ב"בור" שבתחתית בניין תיאטרון "הבימה", הלא הוא האמפי האינטימי שבאולם ברטונוב. ראיתי את הצופים באולם מתכנסים בתוך עצמם, מסתגרים כשבלולים נואשים בתוך שריון דק ושביר שאינו יכול לשנות מאומה. על הבמה הציגו השחקנים אינטרפרטציה חדשה ועכשווית ליצירתו הקלאסית הדיסטופית והנבואית של ג'ורג' אורוול. התאמץ במיוחד, כמעט יצא מגדרו, השחקן הראשי.

אבל מקורו של הקור היה גם בפתחיו הנעלמים של מיזוג האוויר, שהופעל עלינו, הצופים חסרי האונים, בעוצמה אכזרית. כמו ניסו להעניק משמעות נוספת, ריאלית לעידן המתגלגל ובא עדינו, זרמו עלינו משביו העזים של האוויר הקר ואנו, אכן, קפאנו ונותרנו ללא כל נשק מול האצבע המכוונת אלינו את מוראו של עידן הקרח.

כמה שנים לאחר תום מלחמת העולם השניה, בעוד האופוריה שוטפת את העולם החופשי, ה"בייבי בום" מתגלגל בארה"ב וברית המועצות מגלה את פניה האמיתיים ומכסה עצמה במסך של ברזל, פרסם ג'ורג' אורוול את הרומן המכונן שלו, שעוסק בחברה עתידנית השבויה במבטו הבוחן בכל רגע של "האח הגדול". החזון הספרותי של 1984 היה עולם השרוי במלחמה בלתי פוסקת, מעקב ממשלתי צמוד בכל מקום ובכל עת ושטיפת מוח מתמדת של האוכלוסייה.

חלפו כמה שנים מאז, ובעידן של "פוסט אמת", של הרהורים וערעורים על דמוקרטיה, של סיסמאות כאלטרנטיבה לעובדות; הדליפות מוויקיליקס והגילויים של אדוארד סנואודן, בחירתם של מנהיגים בלתי צפויים, מילה מכובסת ל"לא יציבים נפשית", והתחזקות הלאומיות והפאשיזם שם, וגם כאן, במחוזותינו – היצירה "1984", הפכה לרלוונטית מתמיד ומעוררת השראה. לאחרונה הודיעה חברת אמזון כי בעקבות 'אפקט טראמפ' הפך הספר למוביל ברשימת רבי המכר של אמזון.

אולם המחזה עצמו לא הצליח לשכנע אותי. אולי היתה זו באמת השפעתה המקפיאה של מערכת המיזוג (מתי, לעזאזל, תפסיקו להקפיא את הצופים באולמות!) ואולי השתדלות היתר של אלכס קרול בתפקיד הראשי: "אני לא משוגע. יש אמת. ויש עובדות. אין אלטרנטיבה לעובדות! חופש הוא החופש לומר ששתיים ועוד שתיים זה ארבע. כי זה נכון. שתיים ועוד שתיים זה ארבע. שתיים ועוד שתיים זה ארבע". (מתוך המחזה/)"

המחזה, אכן, מציע גרסה עדכנית מבחינה ויזואלית, בעוד המילים מהדהדות במלוא המשקל שנוסף להן במרוצת השנים. אבל אנו, הצופים, הדמויות הנסתרות בין צללי האולם, מתחת להררי הקור, אצלנו יש למילים משמעויות נוספות: גם אנו עשינו כברת דרך מאז נכתב הספר. ראינו את שנת 1984 מתקרבת ובאה, ואחר כך חולפת ונעלמת ובעקבותיה שנים נוספות שבחלק מהן נבאו הספרים אפוקליפסת שלא התגשמו, וברובן אירעו אסונות הומניטאריים מזעזעים שאיש לא טרח לנבא אותם.

עם זאת, אציין, כי עם סיום המחזה זכו השחקנים למחיאות כפיים עזות מצד הצופים, שבכך הביעו את התלהבותם מהמחזה, או אולי ניצלו את האפשרות לעמוד סוף סוף על רגליהם, לנער את גופם ולהקיש בידיהם שוב ושוב, כדי לגרש את הקור…

שחקנים: אלכס קרול, גיל פרנק, אושרת אינגדשט, שחר רז, נדיר אלדד, אורי הוכמן, דוית גביש, בן יוסיפוביץ' ילדה: קלואי מרואלי/נגה שם טוב/הדר ברנשטיין.

הזדמנויות נוספות לצפות במחזה בתיאטרון הבימה:

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *