איטו אבירם

"החיים שנועדו לי" של קריסטין הרמל – הספר שיעצבן אותך

ספרה הנוכחי של מחברת רב המכר "המתיקות שבשכחה" אמור לעורר בקורא הישראלי אמפתיה, אבל במקום זאת הוא מעורר קנאה.

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

החיים שנועדו לי

מאת: רותי שיין

משהו מוזר קורה לקורא, שקורא את "החיים שנועדו לי". במקום להתמלא באמפתיה למקרא גורלה של גיבורת הספר שאינה מוצאת לעצמה שלווה יותר מעשור אחרי מות בעלה האהוב, הוא – או לפחות כותבת שורות אלה – מתמלא בכעס ויותר מקורטוב של קנאה.

כלומר, עזבו את המתיקות האמריקאית, אותה עננת בושם קלילה שבתוכה מרחפות דמויות הספר, הנכתבות בסגנון אמריקאי כל כך. אבל הרי מדובר בגיבורה שחייה נוחים וקלים, היא מוקפת באנשים שאוהבים אותה ומפרגנים לה ויש לה אהבה חדשה ולכאורה מושלמת. מדוע שאנו, שמביטים כל העת מעבר לכתפינו, בניסיון נואש לזהות את הילד הפלסטיני הבא שיקפוץ עלינו עם סכין שלופה כדי לכלותנו, נחוש הזדהות כלשהי עם הפינוק הזה, המופגן בלהיטות שכזו בספר…

וזאת העלילה: שתים-עשרה שנים לאחר מותו של בעלה האהוב פטריק, קייט, תרפיסטית במוזיקה, מתכוננת להמשיך סוף-סוף בחיים שלעולם לא יהיו מושלמים עם הארוס החדש שלה, דן. אלא שמיד לאחר האירוסים היא מתחילה לחלום חלומות מציאותיים להפליא על החיים שהיו אמורים להיות לה לו פטריק היה חי. מטרידה עוד יותר היא העובדה שלכמה מהפרטים בחלומות האלה יש אחיזה בחיים האמיתיים. רק פיסת פאזל אחת אינה מתאימה: בחלומות מופיעה בת בשם האנה, פסנתרנית מחוננת וכבדת שמיעה.

במהלך מאמציה לפענח את החלומות, תוהה קייט אם חייה בחלום טובים מאלה שבמציאות. היא נרשמת לקורס בשפת הסימנים ומתחילה לנווט את חייה בנתיב אחר. היא מבינה שלפניה בחירה בלתי אפשרית: לדבוק בעבר האבוד, או לאמץ אל לבה עתיד בלתי ידוע.

הספר כתוב בגוף ראשון בזמן עבר, ודמות הגיבורה, החושפת בפני הקורא את חייה פשוט אינה מצליחה לשכנע בכנותה. הכתיבה מקצועית וסוחפת, כדרכם של ספרים קלי-ערך, אולם אינה אמינה. כך, למשל, היא כותבת כמה קשה לה, אבל הקורא מתרשם שמחוץ לטרגדיה שפקדה אותה חייה הם, בעצם, עשירים במעש ונוחים. ובקיצור – סתם מפונקת.

אגב, הסופרת – קריסטין הרמל – חיה באורלנדו, פלורידה, וכותבת למגזינים שונים. היא מוּכרת לקוראים בארץ בזכות רב-המכר הבינלאומי שלה, "המתיקות שבשכחה", שזכה לביקורות נלהבות ועובד לסרט. גם ספריה הקודמים תורגמו לשפות רבות וזכו להצלחה גדולה.

"החיים שנועדו לי"

מאת: קריסטין הרמל

מאנגלית: ניצה פלד

הוצאה לאור: ידיעות ספרים

352 עמ' | 74 ₪

הפרק הראשון מתוך הספר:

השעה היתה 11:04 כשפטריק נכנס הביתה בלילה האחרון ההוא לפני כמעט שתים־עשרה שנים.
אני זוכרת את הספרות שזהרו בְּאדום כועס בשעון הדיגיטלי ליד המיטה שלנו, את צליל המפתח המסתובב במנעול. אני זוכרת את הבעת פניו המבוישת, את הזיפים מהבוקר שעכשיו נראו כמעט כמו זקן, את החולצה המקומטת שלו כשעמד בפתח הדלת. אני זוכרת איך הגה את שמי, קֵייט, במין התנצלות וברכת שלום גם יחד.
כשחיכיתי לו שיחזור האזנתי לאלבום שהכי אהבתי אז, "פוֹרטרֶס" של להקת סיסטֶר הֵייזֶל. "Champagne High", השיר הרביעי של הדיסק, התנגן ממש לפני שנכנס, ואני מלמלתי את המילים וחשבתי לי כמה פיוטי לתאר חיים משותפים במילים "היינו מיליון שעות".
פטריק ואני היינו נשואים רק ארבעה חודשים, ואני לא יכולתי לדמיין ולוּ יום אחד בלעדיו. הייתי אז בת עשרים ושמונה, פטריק בן עשרים ותשע, ונדמה היה שהשנים משתרעות לפנינו כמו אופק אינסופי. אני זוכרת שחשבתי שאפילו מיליון שעות – כלומר קצת יותר ממאה שנים – לא יספיקו.
אבל השעות שלנו יחד כבר קרבו אז לקִצן. המספר שהגדיר אותנו בסופו של דבר הסתכם בחמישה־עשר אלף ותשע שעות.
זה היה מספר השעות שחלפו מאז נפגשנו במסיבת ראש השנה בלילה האחרון של שנת אלפיים, מספר השעות שעברו עלינו בידיעה שמצאנו את הנפש התאומה, מספר השעות שעברו עלינו במחשבה שדבר לא חסר לנו. אבל חמישה־עשר אלף ותשע אפילו לא מתקרב למיליון.
"אני מצטער, חומד." פטריק לא הפסיק להתנצל כשגישש את דרכו אל חדר השינה, שם ישבתי על גבי השמיכה, ברכַּי מקופלות אל חזי, והצצתי בשעון שלי בהפגנתיות. תחושת ההקלה מכך שחזר הביתה בשלום התחלפה באחת בכעס על הדאגה שגרם לי.
"לא התקשרתָ." ידעתי שאני נשמעת קצרת רוח, אבל לא היה לי אכפת. אחרי שדודי נהרג בתאונת ציד בשנה שעברה, הבטחנו שתמיד נשתדל להודיע זה לזה על איחור. העובדה שבמשך כמעט עשרים שעות לדודתי לא היה כל מושג על מות בעלה החרידה את פטריק ואותי.
"הייתי עסוק במשהו," פטריק אמר והסיט ממני את עיניו. שערו השחור הסמיך היה סתור ועיניו הירוקות היו מלאות חשש כששב והביט בי.
העפתי מבט בטלפון שעל ארונית המיטה, הטלפון שנותר דומם כל הלילה. "התעכבת במשרד?" שאלתי. זה כבר קרה בעבר. פטריק עבד כיועץ לניהול סיכונים בחברה כלשהי במידטָאוּן. הוא היה צעיר, רעב, אחד מאלה שתמיד התגייסו כשנותרה עוד עבודה לעשות. אהבתי את התכונה הזאת אצלו.
"לא, קייטילי," אמר, משתמש בכינוי החיבה שהעניק לי עוד בלילה שבו נפגשנו, כשלא קלט נכון את שם נעורַי – קייט בִּיל – שצעקתי לתוך אוזנו בתוך שאון המסיבה. "קייטילי יפתי," הוא מלמל כשחצה את החדר והתיישב לידי על המיטה. גב כף ידו הימנית התחכך בירכי השמאלית, ואני מתחתי לאטי את רגלי והתמוססתי לתוכו. הוא התקדם מעט לעברי וכרך את זרועו על כתפַי. ריח מֵי קולון ועשן נדף ממנו. "הייתי עם קנדיס," אמר לתוך שׂערי. "היה לה משהו חשוב לספר לי."
נחלצתי מידיו והזדחלתי מהמיטה. "קנדיס? היית עם קנדיס? עד אחת־עשרה בלילה?"
קנדיס בֵּלָזאר היתה החברה שלו לפנַי, ברמנית בבר אפלולי במידטאון. זה היה פלירט קצר והם נפרדו חודשיים לפני שנפגשנו, אבל היא היתה קוץ בבשרי במשך כל הזמן שהכרנו. "זה היה קטע פיזי," הוא ניסה להסביר לי בפעם הראשונה שסיפר לי עליה. "הייתי חרמן, והיא היתה שם. יצאתי מזה ברגע שהבנתי כמה אנחנו לא מתאימים." אבל זה לא ממש הרגיע אותי.
פגשנו אותה פעם אחת במסעדה בשכונת איטליה הקטנה, והעובדה שלִשְמה חבר גם פרצוף רק החריפה את המצב. היא היתה גבוהה ממני בכמה וכמה סנטימטרים, עם שדיים ענקיים ומן הסתם מזויפים, שיער בלונדיני מחומצן חלק ועיניים חלולות. היא גיחכה כשאמדה אותי במבטה, ושמעתי אותה לוחשת לחברתה שפטריק כבר לא מסוגל כנראה להתמודד עם אישה אמיתית.
"קייט, חומד, לא קרה כלום," מיהר פטריק לומר והושיט אלי יד. "בחיים לא הייתי עושה משהו שיפגע בך."
"אז למה לא התקשרת?"
"אני מצטער." הוא העביר את אצבעותיו בשערו. "אין לי תירוץ. אבל אני בחיים לא אבגוד בך, לעולם, לעולם לא. את יודעת את זה." קולו נסדק בסוף המשפט, אבל עיניו נותרו כנות כתמיד. הרגשתי הרפָּיה בכתפַי וכמה מתלונותי התנדפו באחת.
"שיהיה," נשפתי, כי לא הצלחתי לחשוב על תגובה הולמת יותר. ידעתי שהוא אומר לי את האמת, אבל המחשבה שישבתי וחיכיתי לו בבית בזמן שהוא בילה בבר עם חברתו לשעבר, המשיכה לייסר אותי. לא התכוונתי להגיד לו שזה בסדר, כי זה לא היה בסדר.
"לא הייתי בסדר," הוא אמר ופרשׂ את ידיו כמודה באשמה. "אבל זאת היתה שיחה כבדה והרגשתי שאני לא יכול לקטוע אותה כדי לטלפן."
"בטח, שחס וחלילה לא תפגע בקנדיס," מלמלתי.
"קייט…" קולו של פטריק דעך.
"אני הולכת לישון." ידעתי שאני אמורה להתרכך, להגיד לו שהכול בסדר, אבל לא הצלחתי לעשות את זה.
"את לא רוצה לדבּר על זה?" הוא שאל.
"לא."
פטריק נאנח. "אני אסביר לך הכול מחר, קייט."
גלגלתי עיניים, שעטתי אל חדר האמבטיה וטרקתי אחרי את הדלת. מצמצתי מול הבבואה שלי במראה, תוהה איך זה שכמעט שנתיים אחרי שנפרדו עדיין יש לקנדיס מין השפעה כזאת על בעלי.
אבל כשנכנסתי למיטה אחרי עשר דקות, הרגשתי שאני מתחילה להפשיר. פטריק הרי סיפר לי איפה הוא היה. ידעתי שהוא כן איתי. חוץ מזה הוא בחר בי, ועמוק בפנים ידעתי שהוא ימשיך לבחור בי כל החיים. משכתי מעלי את הסדין, והכעס שלי נסוג בגלים אטיים אך יציבים.
הייתי כבר רדומה למחצה כשפטריק נכנס למיטה. הסתובבתי אל הקיר והפניתי אליו את גבי, וכעבור רגע הרגשתי את זרועותיו עוטפות אותי. הוא התקרב אלי, נצמד אל גבי, שילב את רגליו בשלי.
לרגע חשבתי להיחלץ מאחיזתו, אבל זה היה פטריק, אחרי הכול. פטריק שלי. בבוקר הוא יספר לי מה קרה, ואני אבין. וכך, כעבור רגע נרגעתי לתוך חום גופו.
"את יודעת שאני אף פעם לא אפגע בך, קייטילי," הוא לחש. "אף פעם. אפילו לא עוד מיליון שנים. שום דבר לא קרה."
עצמתי עיניים ושאפתי אוויר. "אני יודעת."
פטריק נשק לשקע שמתחת לאוזני השמאלית והעביר צמרמורת בגבי. "עוד לפני שפגשתי אותך ידעתי…" הוא מלמל כשכבר התחלתי לשקוע בשינה.
חייכתי. "… שנועדתי להיות שלך," השלמתי. זאת היתה דרכנו להגיד שאנחנו אוהבים, בשפה המיוחדת שלנו.
וידעתי שכל החיים ארגיש ככה.
אור שמש שטף את חדר השינה כשהתעוררתי למחרת בבוקר, והתלוו אליו ניחוחות של קפה ובייקון. מצמצתי והתהפכתי כדי להציץ בשעון. השעה היתה 6:47, ופטריק כבר קם והכין לי ארוחת בוקר. ידעתי שזו דרכו להתנצל, אבל האמת היא שכבר סלחתי לו.
"בוקר," אמרתי וכיסיתי בידי פיהוק כשנכנסתי כעבור דקות אחדות למטבח. פטריק הסתובב אלי כשבידו מָרית, ואני פרצתי בצחוק. הוא לבש סינר צהוב שהמילים "לנַשֵק את השף" התנוססו עליו, ומתחתיו טישרט לבנה ותחתוני בוקסר שכתוב עליהם  "אני אוהב את ניו יורק". כפות רגליו היו יחפות ושערו פרוע מהשינה.
"השף לשירותך," הוא אמר במבטא צרפתי מוגזם, ואני פרצתי שוב בצחוק. "שבי, שבי," אמר והחווה במרית על שולחן המטבח הקטנטן שלנו. "ארוחת הבוקר מוכנה, מדאם."
הוא הניח על השולחן שתי צלחות עם חביתה מקושקשת, בייקון וטוסט עם ריבת תות. כעבור דקה חזר עם שני ספלי קפה מהביל, והתיישב לצדי.
"לא היית חייב לבשל, חומד," אמרתי בחיוך.
"מֶה סִי," הוא נשק לי על הלחי. "לאישה שלי תמיד מגיע רק הטוב ביותר."
טעמתי את החביתה, וכשהרמתי את עיני ראיתי שהוא מתבונן בי במבט נוקב. "מה?" שאלתי בפה מלא.
"זה לא בסדר שלא התקשרתי אתמול בלילה," השתפך. "אני מרגיש נורא. לא התכוונתי להדאיג אותך."
אני לוגמת לגימה מהקפה שלי ונושמת עמוק. "זה בסדר," אמרתי.
הבעת הקלה עלתה על פניו כמו זריחת שמש. "את סולחת לי?"
"אני יודעת שהגזמתי אתמול."
"לא הגזמת," הוא מיהר לומר. הוא נגס בבייקון ואני התבוננתי בלסתו החזקה כשלעס. "תשמעי, אני באמת רוצה לדבר איתך על משהו," אמר. הוא מצמץ כמה פעמים, והבעת פניו הִלחיצה אותי פתאום. הוא נראה כמעט עצבני. "אני יכול לקחת אותך לאכול בחוץ הערב? אולי בשֵרי־נֵדֶרלֶנד? אני יודע שאת אוהבת את המקום."
חייכתי. "נשמע מעולה."
"לא שכחת משהו?" שאל כעבור רגע כשכרסמתי חתיכת בייקון.
הרמתי את עיני. "מה?"
הוא משך את הסינר שלו והסתובב אלי. "כתוב כאן: לנשק את השף." הוא חייך אלי, וכשעינינו נפגשו הוא קרץ. "והנימוס מחייב לציית להוראות הסינר."
צחקתי. "באמת?"
"זה אחד מחוקי המטבחיוֹת בכל רחבי העולם."
"מטבחיוֹת?"
"בוודאי, אוּמות המטבח הריבוניות. כמו זאת."
"הבנתי," אמרתי בכובד ראש. "טוב, אני לא רוצה להפר שום חוק, אדוני."
"שיתוף הפעולה יהיה, אם כך, רק לטובתך." הוא חייך אלי, נעמד על רגליו והושיט את זרועותיו.
צחקתי וקמתי ממקומי. הוא הרכין את ראשו, אני נעמדתי על קצות האצבעות, ושפתינו נצמדו.
"זה מספיק טוב?" לחשתי כשכרך סביבי את זרועותיו והצמיד אותי אל חיקו.
"ממש לא," הוא השיב בלחישה. ואז נישק אותי שוב ובעדינות פשׂק את שפתי בלשונו.
עשינו אהבה בבוקר ההוא, בחופזה, בבהילות, גמענו זה את זה. אחר כך ניקיתי את כלֵי ארוחת הבוקר בזמן שהוא התקלח והתלבש לעבודה.
"אתה נראה טוב!" התפעלתי בשריקה כשהוא התייצב שוב במטבח בשיער חפוף, מכנסיים כהים, חולצת תכלת מגוהצת ועניבת פסים אפורה.
"כן, חשבתי שהסינר והבוקסר לא יתאימו לפגישה החשובה שיש לי הבוקר," אמר, "אם כי – ואני לא רוצה להישמע שחצן – יש לי דווקא רגליים סקסיות מאוד."
צחקתי ונעמדתי על בהונות כדי להיפרד ממנו בנשיקה. "בהצלחה עם הלקוחות."
"מי צריך הצלחה?" הוא שאל בחיוך עקום שחשף גומות חן. "יש לי את האישה הכי מקסימה בעולם. החיים טובים."
"החיים טובים," הסכמתי איתו. נשקתי לו שוב, והפעם פטריק הוא שהזדרז להתנתק.
כשפקחתי את עיני הוא החזיק בידו מטבע של דולר מכסף, מהאוסף הישן של סבא שלו. "תקשיבי, את מוכנה לשמור לי על זה עד הערב?" שאל.
הנהנתי ולקחתי את המטבע. "לְמה זה?" בכל פעם שמשהו טוב קרה לו, נהג פטריק להשליך מטבע כסף בקרבת מקום. צריך להעביר הלאה את המזל הטוב, אמר תמיד. כדי שעוד מישהו יזכה לבקש משאלה. ביום שבו התקבלתי לתואר השני זרקנו דולר מכסף בסנטרל פארק, כשפטריק קיבל קידום רציני בשנה שעברה זרקנו מטבע למזרקה בחזית הסיטי הול, ומטבע שלישי זרקנו באביב אל האוקיינוס שליד בית הוריו בלונג איילנד אחרי שהתחתנו. "זה בטח משהו רציני," הוספתי.
"אכן," הוא הבטיח. "חכי תראי. אני אספר לך במסעדה. נזרוק אותו למזרקת פוליצר אחרי שנאכל. וקייטילי?"
"כן?"
הוא נעמד בפתח הדלת ובהה בי למשך דקה ארוכה. "עוד לפני שפגשתי אותך ידעתי…" אמר לבסוף בקול רך.
לבי פרפר מהתרגשות. "… שנועדתי להיות שלך."
הדלת נסגרה מאחוריו בשעה 7:48.
ויותר לא ראיתי אותו.
זה קרה כשיצאתי לריצת הבוקר שלי. בזמן שרצתי צפונה על המדשאה לאורך נהר ההדסון והתפעלתי משמי התכלת הבהירים לאחר כמה ימי גשם, אישה בת שלושים ושבע בשם ג'ניפר בארווין, תיירת מאלבמה, גמרה את בקבוק הוודקה שהחלה לשתות בשלוש לפנות בוקר אחרי ריב עם החבר שלה. בזמן ששיננתי בראשי הרצאה ששמעתי יום קודם במסגרת לימודי התואר השני בתרפיה במוזיקה באוניברסיטת ניו יורק, שאליה הצטרפתי לא מזמן, היא חגרה את בִּתה ליאנה בת שבעה־עשר החודשים למושב המכונית שלה, טויוטה קורולה מ־1997. בזמן שחשבתי איזה מזל יש לי שפטריק עודד אותי לעזוב את העבודה בבנק לטובת הקריירה שתמיד רציתי, היא יצאה ממגרש החניה של מוטל סְטארלַייט בעיר הוֹבּוֹקֶן.
את צריכה לעשות מה שהלב אומר לך לעשות. מילות העידוד של פטריק צלצלו באוזנַי כשכפות רגלי טפפו על המדרכה. החיים קצרים מכדי לדחות חלומות, קייט. בזמן שנשאתי עיני לשמים וחשבתי על התמיכה הנהדרת שנותן לי בעלי, ג'ניפר בארווין חלפה בפיתולי מנהרת לינקולן לכיוון מנהטן. בזמן שפניתי דרומה לחזור הביתה, היא ירדה מהכביש המהיר ביציאה לרחוב 40 מערב ונחבטה בתמרור.
ובזמן שחייכתי לעצמי ותהיתי איזה מזל טוב גרם לפטריק לתת לי בבוקר את מטבע הדולר, נהגה ג'ניפר בארווין במהירות של 76 קמ"ש היישר לתוך הדלת האחורית של המונית שבה נסע בעלי.
שלושים דקות מאוחר יותר הגעתי לדירה שלנו בקומה החמישית, מתנשמת מהריצה, ומצאתי שני שוטרים במדים ליד הדלת.
"גברת ויידמן?" שאל הצעיר מביניהם. אינני יודעת אם בגלל עיניו האוהדות, הבעת פניו הקודרת או האופן שבו ביטא את שמי, אבל בו ברגע ידעתי שקרה משהו נורא.
"מה קרה?" שאלתי ונתקפתי פיק ברכיים. השוטר הצעיר אחז בי לפני שנפלתי ארצה.
"אנחנו מצטערים מאוד, גברתי, אבל בעלך היה מעורב בתאונת דרכים קשה הבוקר," הוא אמר בקול יבש. "הוא היה במונית, גברתי. ליד כיכר טיימס."
"לא, לא יכול להיות," מחיתי, ומבטי התרוצץ אנה ואנה בין שני השוטרים. פניהם היטשטשו פתאום. "הוא בעבודה. הוא נוסע ברכבת התחתית לעבודה." אבל היתה לו פגישה, הבנתי מיד, עם כמה מהלקוחות הכי חשובים שלו. הוא ודאי לקח מונית מהמשרד שלו למשרד שלהם. "אוי אלוהים."
"גברתי…?"
"אתם בטוחים שזה הוא?" פלטתי חנוקה.
"כן, גברתי, לצערי."
"אבל הוא בסדר, נכון?" שאלתי לתוך שתיקה כבדה ומוזרה. "נכון שהוא בסדר?"
"גברת ויידמן…" החל הצעיר בהיסוס.
"איפה הוא?" קטעתי אותו והעפתי מבט בשוטר המבוגר שהזכיר לי את אבא שלי, אחד שמסוגל לסדר הכול. "באיזה בית חולים? אתה יכול להגיד לי? אני חייבת לעזור לו."
מהדממה הדקה שרבצה ביניהם, מהאופן שבו עמדו ללא ניע, הבנתי עוד לפני שהם אמרו את המילים.
"גברתי." המבוגר דיבר לבסוף בעיניים לחות. "בעלך נפטר לצערי במקום."
"לא. ממש לא." התשובה שלי היתה מיידית, כי הרעיון עצמו היה בלתי אפשרי. רק שעתיים קודם לכן פטריק ואני עשינו אהבה. הוא החזיק אותי בזרועותיו. וכמו בכל יום נפרד ממני בנשיקה. הוא היה חם וחי ושלי. "זה לא יכול להיות," מלמלתי. "ברור שלא. זו בטח טעות."
"חוששני שזאת האמת, גברתי," אמר השוטר הצעיר. הוא הושיט יד ואחז במרפקי, כך שנותרתי תלויה בין שני הגברים. לא שמתי לב שאני נופלת. "אנחנו יכולים להתקשר למישהו בשבילך?" הוא שאל בעדינות.
"לפטריק," עניתי בלי כל היגיון. "פטריק הוא האיש שלי למקרי חירום." מעולם לא עלה בדעתי שהוא עצמו עלול להיות מקרה החירום. הנחתי להם לעזור לי להיכנס לדירה, והם הושיבו אותי בעדינות על הספה. נתתי להם את הטלפון הנייד שלי, והם הצליחו כנראה למצוא את המספר של אחותי סוזן, כי ההלם שהייתי שרויה בו נקטע חצי שעה מאוחר יותר כשהיא פרצה פנימה מבעד לדלת דירתי בשיער פרוע.
"הגעתי הכי מהר שיכולתי," אמרה, אבל אני לא הצלחתי אלא להנהן בראשי. ורק כשהבחנתי בדמעות על לחייה תפסתי שעוד לא בכיתי. "אמא ואבא נמצאים מחוץ לעיר, אבל ג'ינה בדרך."
"אה," פלטתי.
"קייט," היא אמרה ברוֹך והתיישבה לצדי על הספה. "את בסדר? איך אני יכולה לעזור?"
אני רק בהיתי בה בקיהיון. כאילו דיברה אלי בשפה זרה. ידעתי שאני חייבת להתקשר להוריו של פטריק, לחברים שלו, לארגן לוויה ולעשות כל מה שצריך לעשות כשמישהו מת. אבל האמת שעדיין לא הייתי מוכנה להודות בעובדה שהוא מת. כל עוד ישבתי שם על הספה, הספה שבילינו עליה מאות שעות יחד מתוך אמונה בעתידנו, יכולתי לשכנע את עצמי שזה לא סוף העולם.
החברה הכי טובה שלי, ג'ינה, שאיבדה את בעלה שנה קודם  לכן בפיגועי אחד־עשר בספטמבר, הגיעה מעט אחר כך, ושתיהן נשארו איתי, עיסו את גבי בשתיקה עוד הרבה אחרי השעה שפטריק היה אמור לחזור הביתה מהעבודה. שעות התבוננתי בדלת בתקווה חסרת שחר שהוא ייכנס דרכה, שכל זה לא היה אלא טעות מטורפת.
אבל זו לא היתה טעות. וכשהשעון הראה חצות, ותשעה־עשר בספטמבר היה ליום הראשון בחיי בלי פטריק איתי עלי אדמות, פרצתי לבסוף בבכי.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *